Southern boy
New member
שלום לכולן,
נתחיל מהפרטים היבשים: אני בן 25 בגיל 16 התחלתי תקופה קצרה של דיאטת רעב= לא לאכול כולם שהתפתחה משם לבולימיה.
בשנה הראשונה היה סיוט, "הפריעו" לי להיות בולימי, ואז איכשהו, "למדתי" להיות בולימי, מה שאני עושה עד היום, מבחינת כולם זו הייתה אפיזודה חולפת, שיגעון של בן טיפש- עשרה ואני מבחינתי הדחקתי שאני בולימי- אז אני מקיא מדי פעם (יותר מדי פעמיים). ביג דיל.
היום הבנתי משהו חשוב, אני לא רוצה להיות בולימי, וזה ש-9 שנים שלמות אני משקר לעצמי ולסביבה שלי, חי עם הסוד הזה זה לא בריא לי בעיקר.
אבל גם הבנתי עוד משהו חשוב לצערי, ההכחשה הזו נובעת מ סטראוטיפים, אני אפילו לא יודע איך לבוא ולבקש עזרה. מזה אומר עליי שאני בולימי?! הרי החברה מגדירה הפרעות אכילה בעיה נשית- וגם אם כבר מאסתי בכך, עדיין יש עולם שלם בחוץ שצריך להתמודד מולו.
אני מרגיש שגם אם אגיע לשלמות עם עצמי ורצון אמיתי לפתור את הבעיה (ויש לי דרך ארוכה מאוד עם עצמי) תמיד יהיה מחסום חברתי, הסטייה מן הנורמה כאילו יש למחלה הזו בעלות של המין הנשי- זה כ"כ עצוב, כאילו אמשיך לרקב לי ככה (בתחושתי לפחות) בגלל נורמות חברתיות, תפיסות, דרך מחשבה כ"כ לקויה ומגדרית.
לכן, חשבתי אולי לנסות לפתור את הבעיה עם עצמי- הרי אני שנים גם ככה "מתמודד" איתה בעצמי אז מה הבעיה להעלים אותה בעצמי- אף אחד לא ידע על קיומה ולא ידע בהמשך.
השאלה היא איך? אני כ"כ אבוד. איך אני מתחיל להילחם בכלל במי שאני, מה שאני, המהות שלי.
תודה לכולם (בנים, בנות ומה שבניהם כי למי איכפת?) על ההקשבה
נתחיל מהפרטים היבשים: אני בן 25 בגיל 16 התחלתי תקופה קצרה של דיאטת רעב= לא לאכול כולם שהתפתחה משם לבולימיה.
בשנה הראשונה היה סיוט, "הפריעו" לי להיות בולימי, ואז איכשהו, "למדתי" להיות בולימי, מה שאני עושה עד היום, מבחינת כולם זו הייתה אפיזודה חולפת, שיגעון של בן טיפש- עשרה ואני מבחינתי הדחקתי שאני בולימי- אז אני מקיא מדי פעם (יותר מדי פעמיים). ביג דיל.
היום הבנתי משהו חשוב, אני לא רוצה להיות בולימי, וזה ש-9 שנים שלמות אני משקר לעצמי ולסביבה שלי, חי עם הסוד הזה זה לא בריא לי בעיקר.
אבל גם הבנתי עוד משהו חשוב לצערי, ההכחשה הזו נובעת מ סטראוטיפים, אני אפילו לא יודע איך לבוא ולבקש עזרה. מזה אומר עליי שאני בולימי?! הרי החברה מגדירה הפרעות אכילה בעיה נשית- וגם אם כבר מאסתי בכך, עדיין יש עולם שלם בחוץ שצריך להתמודד מולו.
אני מרגיש שגם אם אגיע לשלמות עם עצמי ורצון אמיתי לפתור את הבעיה (ויש לי דרך ארוכה מאוד עם עצמי) תמיד יהיה מחסום חברתי, הסטייה מן הנורמה כאילו יש למחלה הזו בעלות של המין הנשי- זה כ"כ עצוב, כאילו אמשיך לרקב לי ככה (בתחושתי לפחות) בגלל נורמות חברתיות, תפיסות, דרך מחשבה כ"כ לקויה ומגדרית.
לכן, חשבתי אולי לנסות לפתור את הבעיה עם עצמי- הרי אני שנים גם ככה "מתמודד" איתה בעצמי אז מה הבעיה להעלים אותה בעצמי- אף אחד לא ידע על קיומה ולא ידע בהמשך.
השאלה היא איך? אני כ"כ אבוד. איך אני מתחיל להילחם בכלל במי שאני, מה שאני, המהות שלי.
תודה לכולם (בנים, בנות ומה שבניהם כי למי איכפת?) על ההקשבה