שלום לכולם....

[מירי,]

קשה לי לפרשן מישהי אחרת

הסברתי לה שאמא עצובה בגלל מה שהיה בבוקר ועל כן אין לה מצברוח לשחק איתה, לחבק אותה, לנשק אותה וכדומה. אני יכולה לעשות היקשים למה שקורה אצלנו בבית לפעמים - ילד בגיל 4 בהחלט יכול להבין (אולי לא כמו מבוגר אבל...) דודו שלי (5) יודע ממש למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג , אבל כשהוא לא יודע הוא אומר "אני לא יודע" מה שלגיטימי בעיני... הסברים חוזרים ונישנים (מכל מיני כיוונים) לא ממש עוזרים (לו או לנו) וכן מותר לי כאמא אחרי שהבוקר שלי היה נוראי (היפוטטי כי בד"כ אני לא איתם בבוקר) שלא יהיה לי כייף אחה"צ , וזה שאני לא מנשקת אותו ומחבקת אותו לא "אומר" שאני לא אוהבת אותו, דודו יודע שגם כשאנחנו הכי כועסים שבעולם אנחנו מאוד מאוד אוהבים- ולפעמים כאשר אנחנו מצליחים לשים לב שמריבה גולשת... חיבוק (ביוזמתי או יוזמתו) פותר הכל! ברצף ההודעות אמרה אלה שכבר היו פעמים שהילדה התנצלה אבל בבוקר הכל חזר על עצמו - גם מצבים כאלה אני מכירה (והמון) ההתנצלות הופכת להיות מהשפה החוצה, והימים קשים כי הם היתחילו על רגל שמאל , בגלל גחמה (וזה לא בהכרח גחמה לא מוצדקת) של ילדה בת 4!!

 

[אביטל +]

יש הבדל לא קטן

מירי, אנשים מבוגרים יכולים לדבר על מה שהם מרגישים ולהסביר מה מפריע להם. ובהרבה מקרים בני זוג שרבים משלימים (חיבוקים ונשיקות). מעיין לא מסוגלת להסביר מה קורה לה ומה עובר עליה, וסביר להניח שיש לה התייחסות שונה לגבי מושג אהבה. לאלאה יש כל זכות להרגיש כועסת, ורצוי גם לבטא את הרגשות למעיין. בעיה היא בהתנייה - אני אסלח לך אם תתנהגי יפה בבוקר ואז נתחבק ונתנשק. בעיני זה אותו דבר כמו להגיד - אם תתנהגי יפה מחר בבוקר אני אוהב אותך שוב. אני בטוחה שלא לזאת התכוונה אלה, ואין לי מושג האם תוך כדי השיחה על מה שגרם לה לכעוס היא אמרה למעיין שהיא אוהבת אותה. אבל ההתנייה הזו היא הדבר שמשתמע ממה שהיא כתבה ופה הבעייתיות.

 

[vered4]

ואולי הנושא הוא גבולות?

אין לנו הקלטה של השיחה, ונכון שצריך לשים לב למה שאנחנו אומרים, כדי שדברים לא יתפרשו בצורה לא נכונה. לא הייתי משתמשת בביטוי "ברוגז" אלא- יש לי מצב רוח לא טוב, או במקום "אני אסלח לך אם..."- אני מקווה שמחר יהיה לנו יותר נעים. אבל, מאוד יכול להיות שאנחנו מבינות לא נכון את מהלך הענינים (והמילים). אמא זה לא רק מישהו שנמצא במצב רוח טוב כל הזמן, וילד מרגיש שאמא עצבנית או מצוברחת. חשוב לדעתי להסביר לילד מה מפריע לנו, כדי שיהיה בענינים, והוא יכול להבין שלמה שהוא עושה יש השפעה על ההרגשה של אמא שלו, לכל מעשה יש תוצאה. וההסבר כמובן צריך להיות בהתאם לגיל. ואם באמת הנושא הוא של גבולות? מעיין מנסה לבדוק עד איפה מגיע הגבול של אמא שלה? יש בנושא של בדיקת גבולות מימד של שליטה.

 

[לאה_מ]

זה, כמובן, בהנחה שאת מקבלת מראש

את הגבולות ואת העובדה שמישהו אחד חייב להגדיר אותם. אני לא בהכרח מסכימה עם ההנחה הזו. גם כשיש גבולות שמעוצבים לפי הרצונות, הצרכים, הכורח וכו´ המשפחתיים (או החברתיים, תלוי בהקשר), אז לא בהכרח הם צריכים להיות מוגדרים על ידי אדם מסויים (למשל ההורים, למשל הילד), אלא מאד יתכן שהמשפחה תשכיל לעשות בדיקה של האינטרסים ההדדיים ולהגיע להסכמה לגבי הגבול. במקרה כזה אין שום שליטה בקביעת הגבולות. אנחנו משתמשים במונח "גבולות", שבא מתחום הגיאוגרפיה, הפוליטיקה, המלחמות... אבל לא בטוח שהיינו רוצים לעשות בתחומים האלה שימוש נרחב כל כך ביחסים בינינו לבין ילדינו.

 

[ציפי ג]

מעשייה

היו היתה ילדה קטנה. היא גרה עם זוג הורים משקיעי, שאוהבים אותה מאוד, היא ילדה חכמה אנרגטית מקסימה, כל השבחים והברכות. כאשר הילדה המקסימה, לא עשתה כרצון הוריה, הוריה דאגו לידע אותה על כך. חלק מדרכי ההודעה, היו מופגנות ומוחצנות ומלוות בהצהרות - "אני כועס, ולכן רק כאשר תתנהגי יפה, אתייחס אליך". הילדה החביבה, המקסימה והנהדרת, כועסת על הוריה. אבל במגבלות גילה, היא אינה יכולה לבטא את עצמה באלף ואחת מלים. ולכן היא עושה זאת במחוות. היא בוכה, היא צועקת, היא משתוללת, היא מודיעה : "אני כועסת ולכן רק כאשר תתנהגו יפה, אתנהג גם אני כך כלפיכם". מעניין למה ההורים לא מבינים את המסר? אם משהו מציק לילדה, כדאי לנסות להבין מהו. אחרי שמבינים, אפשר לנהוג בתקיפות, אפשר להבהיר שאמא צריכה ללכת לעבודה, וגם להסביר כמה כאב לך שהילדה התנהגה כך, וגם לתחום את הגבול - כך אנחנו לא נוהגים (כולנו).

 

[vered4]

לפי תאוריות חינוך רבות

הילד, בשלב זה או אחר של חייו מנסה לבדוק מהם הגבולות, שלב של הגדרה עצמית. מצד אחד בודק את עצמו ואת יכולתו, ומצד שני בודק את הוריו ורוצה שיציבו לו את הגבול. כמו שאני רואה את זה, יש מקרים שרואים איך הילד "מטפס" על הוריו, ובדרך כלל משתמשים במינוח של ילד חסר גבולות לתאר אותו. ולגבי הוריו כהורים שלא הצליחו להציב גבולות. המינוח הוא מינוח, את ההקשרים אנחנו עושים לבד. נכון שאחרי מלחמה קובעים גבול, אבל קיימים גם גבולות לא מיליטנטים כמו גבול לסבלנות

בדרך כלל החיים נמשכים בצורה שוטפת ולא מקדישים לזה מחשבה. מתי זה עולה? כשיש בעיה, ואז מגדירים מחדש את כללי/גבולות הבית.

 

[חנה גונן]

לאלה-דחית סיפוקים

ההתנהגות שאת מתארת מאוד אופינית לגלאים האלה ונובעת בעיקר מאופי בלתי בשל.מעין רוצה אותך כאן ועכשו וקשה להבין שיש את האילוצים המעצבנים של המבורים שנקראים עבודה.המילה שהכי נשמעת אצלי בגן בהקשר של דחית סיפוקים היא סובלנות.בדרך כלל אני אומרת לילדים אני יודעת שאתם מאוד רוצים את המישחק הזה עכשו למשל אבל כרגע החבר/ה משחקים בו יש לכם אפשרות לחכות שיסימו או ללכת בנתים למישחק אחר,אני משתדלת להפנים להם שצריך סבלנות להקשיב וסבלנות לחכות גם כשנורא רעבים ועיפים בצהרים אבל צריך לחכות כי אין מקום ליד השולחן ונראה לי שזה מה שמעין זקוקה לו כרגע.השתדלי אולי לתפוס אותה ברגעים של שקט ולדבר איתה על זה בצורה של שאלות ומישפטים קצרים כמו:קשה לך להפרד ממני בבוקר?את כועסת שאני הולכת?החשוב הוא שמעין תרגיש שאת נותנת לגטימציה לרגשותיה,נסי לשבת איתה להסביר לה איך את מרגישה כשאת רואה אותה משתוללת ואיך ניתן לפתור את הבעיה בשיתוף איתה. שלך חנה גונן

 

[אלה ברקת]

ערב טוב לכולם... ברשותכם אפתח אשכול

חדש כיוון שפשוט אין מקום... ראשית אתנצל על כך שאינני עונה אישית לכל אחת, פשוט כל כך הרבה תגובות וזה טיפהלה מסובך עבורי. אז קודם סליחה. אני חייבת לאמר שהופתעתי מכך "שהותקפתי" על ידי רבות מכן אשר רואות את ההתנהגות שלי כלא נכונה. מה עלי לעשות? לאמר למעין טוב.. אני מבינה אותך שאת לא רוצה שאלך לעבודה ואשאר לשחק איתך כל היום? מעין כבר גדולה יחסית. היא ילדה בת שלוש ושלושה חודשים. בגיל שכזה צריכים להבין כי ישנם גבולות מסוימים עליהם אסור לעבור. גם בגן ישנם גבולות שהם בל יעברו. אחת הבנות נתנה דוגמא יפה למריבה עם בן הזוג. האם יש לך חשק להתנשק איתו ולהתחבק איתו או סתם לנהל שיחת חולין אחרי שהוא התנצל? האם הכעס התפוגג? לא. אצלי בכל אופן לא. אני מקבלת את ההתנצלות אך יעבור מעט זמן עד שאוכל לחזור לשגרה. לא אמרתי למעין שאינני אוהבת אותה. לא אמרתי לה שהאהבה שלי מותנית בכך או אחרת. אמרתי למעין כי אני עדיין נסערת ממה שקרה בשני הבקרים האחרונים. אמרתי לה כי אמא היתה מאוד עצובה כל היום בעבודה כי כאב לה להשאיר אותה כך מאחור בוכיה ועל כן עכשיו אין לי מצברוח לשחק איתה ו/או להראות לה את אהבתי אליה. מעין יודעת היטב שאני אוהבת אותה בכל מאודי. רק באמצעות ההתייחסות הזו שלי כלפיה היא הצליחה להבין שהיא התנהגה שלא כיאות. מעין יודעת היטב שאני אוהבת אותה בכל מצב. אני אומרת לה את זה גם כשאני כועסת עליה אבל מתנהגת בצורה אחרת. אני אומרת שאני אוהבת אך אינני מראה שאני אוהבת כיוון שאין לי פשוט חשק ו/או רצון לחבק ולנשק. זה קשה לי אך זו הדרך שבה בחרתי. מעין כל כך מקסימה ונהדרת שיכולתי לבלות שעות ארוכות רק בלנשק אותה ולהריח אותה ובכלל להסתכל עליה. אך מה לעשות? צריך לדעת לשים גבולות. וזו הדרך בה אני בחרתי. להתנהג למעין כבוגרת - מה שמחדירים להם למעשה כל היום בגן. אני לא דוגלת בענישה של לא לראות טלויזיה, לא ללכת לחברים וכדומה. אתמול למרות הכל חבר בא לשחק עם מעין. לא הענשתי אותה כי היא התנהגה לא יפה. פשוט הראיתי לה שאני לא מאושרת מהמצב שאליו נקלענו בגין ההתנהגות שלה. באמת שאני לא מבינה מדוע לא נהגתי כשורה. בבית שלנו אין מכות. האם היה עדיף שאכה את מעין כדי להבהיר לה שאני כועסת עליה ? לא. לא לטעמי. היום היה לנו יום נפלא ביחד. יצאנו מהגן ונהגנו כרגיל. אהבה, משחקים משותפים וכל השאר. אני חושבת שמן הסתם בקרים רעים יחזרו אך מעין לפחות תבין עכשיו יותר שאין היא יכולה לשחק כך עם אמא. אני כל כך מתנצלת שההודעה שלי ארוכה מסורבלת ומבולבלת. אני פשוט די נסערת וכותבת ישירות מן הלב. אני מבקשת לקבל את תגובותיכן בהמשך וגם את עצותכם. תודה לאחת האמהות - ושוב סליחה שאני לא זוכרת את השם - שהציעה להאריך את הבוקר במשחק משותף. אני אכן אעשה כך. תודה, אלה. אני באמת רוצה לשמוע את תגובותיכן. גם להודעה הזו שהיא די מבולבלת ונסערת. שוב תודה, אלה.

 

[חנה גונן]

לאלה-קראי את תגובתי

 

[נורית מ.]

"היא התנהגה שלא כיאות"

אני רוצה להתייחס רק להגדרה שלך את התנהגותה "שלא כיאות". אני רואה את ההתנהגות שלה בבקרים כנסיון לתקשורת. כנסיון להעביר לך מסר/הודעה/בקשה. במגבלות הגיל שלה המסר מגיע בפורמט מעצבן ולא ברור אבל עצם הנסיון לתקשר איתך לא צריך להתפס כלא רצוי. נהפוך הוא צריך לעודד אותה לפנות אליך בעיתות מצוקה בלי שתחשוש מהקושי שלך להתמודד עם הבעיה שלה ובלי שתחשוש שתסווגי את הפניה שלך אליך כהתנהגות לא יאה. בהצלחה

 

[odeia]

אלה שלחתי לך מסר בעניין

מקווה שיעזור לך ולו במקצת

 

[כרמית מ.]

נדמה לי שמה שמפריע

הוא ההתיחסות להתנהגות שלה כאל "התנהגות לא בסדר", במקום להתייחס להתנהגות כאל נסיון להגיד לך משהו - והתיחסות לאותו משהו, ולא רק להתנהגות. את כועסת על ההתנהגות הלא-נעימה, במקום להקשים מה היא מנסה להגיד לך. את לא אמורה לבטל את עצמך בגלל רצונה, ואם את רוצה או צריכה (לא משנה לצורך העניין) ללכת לעבודה, אני לא חושבת שאת צריכה לשנות את זה "כי היא רוצה", אבל את יכולה להבין אותה, ולקבל את הרצון שלה. את בהחלט יכולה להגיד לה שאת מבינה שהיא רוצה שאת תישארי איתה לשחק כל היום ולא תלכי לעבודה, ובאותה נשימה להגיד לה שגם את רוצה את זה לפעמים, אבל זה לא הולך כי את צריכה ללכת (לא נראה לי במקום להכנס לכל פרטי הפרנסה/מימוש עצמי). כולנו לפעמים כועסים, זה קורה, ומתגברים על זה. אם זה קורה מדי פעם, אז זה לא נורא, חלק מהחיים. השאלה היא מה את אומרת כשאת מחוץ לכעס האימפולסיבי. המסר שהעברת לה, הוא שאסור לה להביע מחאה, שאסור לה להביע רגשות שליליים, ואני חושבת שזה מסר בעייתי, כי בסך הכל את לא מעלימה את הרגשות השליליים, אלא רק גורמת לה להסתיר אותם ממך. אני חושבת, שחשוב לעבוד על עצמנו, למרות אי הנעימות בלהיות עם ילד בוכה/כועס/זועם, שמותר להרגיש ולהגיד כל דבר. זה לא בהכרח אומר שהכל יתבצע. אני חושבת, שמצד אחד, את צריכה להעביר לה מסר שמקשיבים לה ומבינים אותה, ומצד שני, להיות מאד ברורה לגבי הביצוע, כלומר, בהנחה שסדרי החיים שלכם לא הולכים להשתנות (תמיד שווה בדיקה... אגב), אז בנקודה שאת מזהה כקשה, לנסות לשמור על מקסימום שגרה - סדר פעולות קבוע, שבסופו הפרידה. מצב של חוסר בהירות, הוא מאיים מצד אחד, ונותן תחושה ש"יש מקום למשא ומתן" מצד שני - אבל, לפחות כפי שאת מציגה את זה, בנושא הזה אין מקום למשא ומתן. קחי בחשבון שתחושת הזמן שלה עוד לא ממש מגובשת, ולכן מהלך היום נתפס בעיקר בזכות סדר פעולות, ופחות לפי השעה שהן מתקיימות. אם מעיין תדע, שכל בוקר מתנהל באותו אופן, ומסתיים בפרידה, שלאחריה פגישה כמובן, סביר להניח שיהיה לה קל יותר להתמודד עם הפרידה הזו. יכול להיות גם, שיהיה לה יותר קל להפרד ממישהו אחר - אבא, סבא, סבתא, וכו´ - אם ניתן, אולי כדאי לנסות שמישהו אחר יארגן אותה בבוקר ויביא אותה לגן. כמו כן, לא הייתי פוסלת על הסף בדיקה מעמיקה של הקורה בגן. אמירת הגננת היא מרגיעה מצד אחד, מצד שני - א. לגננת יש אינטרס, ובמקרים מסוימים יש גננות שמסתירות את האמת (אני לא מאשימה, אבל זאת אפשרות שצריכה להלקח בחשבון) ב. לפעמים הילדים תופסים את הדברים בצורה שונה, דבר שנראה שולי בעיני המבוגרים, עשוי להיות מאד משמעותי בעיניה כילדה, כך שיתכן שהגננת פשוט פספסה את מה שמפריע.

 

[לאה_מ]

אלה, אני מצטערת שאת חשה "מותקפת",

ואני מבטיחה לך שזו לא הכוונה. באינטרנט קשה לעתים לחוש את טון הדברים כאשר קוראים אותם. לפעמים אני קוראת הודעות שאני עצמי כתבתי, ומגלה שניתן לקרוא אותן בטון שונה לחלוטין ממה שהתכוונתי. מנסיוני והכרותי את הפורום הזה, אין כאן משתתפות שמבקשות לנגח אחרים - רק חילופי דעות, מחשבות, רעיונות. קחי איתך את מה שנראה לך נכון ומתאים לכן, ותשאירי מאחוריך את מה שנראה לך לא לעניין. עד כאן הפתיח, ולעניין הנושא שהעלית. אני מאד מבינה את התחושות שאת מתארת. יחד עם זאת, דעתי בעניין זה שונה מדעתך, ואני אנסה להסביר: את כותבת "מעין כל כך מקסימה ונהדרת שיכולתי לבלות שעות ארוכות רק בלנשק אותה ולהריח אותה ובכלל להסתכל עליה. אך מה לעשות? צריך לדעת לשים גבולות...", ואני חושבת, שכאן בדיוק המקום שבו אין מקום לגבולות. האהבה שלי לילדי אינה יודעת גבולות, היא אינה תלויה בדבר. ואני בטוחה שכך גם לגבי האהבה שלך למעין. וזה בדיוק ההבדל מהדוגמא של בן הזוג (או חבר/ה) - אני בהחלט יכולה לדמיין מצב שבו אני לא אוהב את בן זוגי, אני יכולה לדמיין מצב שבו אני לא אוהב חברה שלי. אני אוהבת אותם, אבל זה בהחלט תלוי בכל מיני דברים - תלוי בהתנהגות, תלוי באמירות, תלוי באלפי דברים שבינינו. אבל את הילדים שלי אני אוהבת אהבה שאינה תלויה בדבר. אני חושבת שמההבדל הזה נובעת גם ההסתייגות שלי ממה שלי נראה כמו סנקציות באהבה. קורה שאני כועסת על ילדי. כאשר אני כועסת עליהם, אני בהחלט אומרת להם את זה. הם יודעים היטב מה אני מרגישה. אבל אני לעולם לא מרגישה שאין לי רצון לחבק אותם. גם מתוך כעס. האהבה שלי בהחלט חזקה יותר מזה. אגב - כאשר אני מאד כועסת על בן זוגי, באמת אין לי חשק להתחבק איתו, והוא צריך לשכנע אותי, או שאני צריכה להרגע קצת קודם. אבל כמו שאמרתי, זה לא אותו דבר עם הילדים. ועוד דבר שקשור לזה - אני חושבת שזה קצת מותר הילד מהמבוגר. בתי בת ה-5 יכולה להעלב ממני ולסרב להתחבק איתי (האמת? נראה לי שהיא דוקא לא מסוגלת לזה, אבל בואי נאמר רגע באופן היפותטי), אבל אני לא בת 5. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתנהג באופן פרוע לחלוטין לילדים שלי. אני יכולה לדחות לרגע את הסיפוק שבמיצוי התענוג האישי שלי מהכעס, בשביל להסתכל על הילד שלי ולנסות לראות גם את הצד שלו. אני לא אומרת לא לכעוס. אני אומרת, לא להתפנק בכעס, לא לשכוח מכל העולם בגללו. נקודה נוספת שהעלית בעניין הענישה. אני מאד מסכימה עם עמדתך נגד ענישה, אבל אני חושבת שאת קצת סותרת את עצמך. מצד אחד, את לא דוגלת בענישה של למנוע ממעין לעשות דברים שהיא אוהבת כעונש על התנהגות שלה שאינה רצויה לך. מצד שני, את "מענישה" אותה בהתנהגותך (אני עכשיו כועסת על איך שהתנהגת בבוקר, ולכן לא אשחק איתך או לא אקבל את בקשת הסליחה שלך). בעיני זה עונש קשה אפילו יותר מלא לראות טלויזיה. ואני רוצה לחזור ולהדגיש שוב עניין שהתייחסתי אליו גם בהודעות קודמות - אני ממש לא חושבת שמעין משחקת איתך. אני לא חושבת שהבכי שלה בבקרים נובע מאיזו גחמה לא הגיונית או מנסיון לשלוט בך או להציב לך גבולות. אני חושבת שהיא מבטאת צורך שלה להיות איתך. לגיטימי לחלוטין שתאמרי שהצורך הזה לא יכול לבוא על חשבון שעות העבודה שלך, אבל אני חושבת, שהכרה שלך בלגיטימציה של הרגשות של מעין, בלגיטימציה של הצורך שלה, היא הצעד הראשון שלכן לכיוון פתרון הבעיה. ולבסוף,

- אנחנו מאד משתדלים לשרשר הודעות, משום שבעמוד אחד של הפורום נכנסות 20 הודעות ראשיות, וכל הודעה ראשית חדשה, דוחקת לעמוד הקודם הודעות אחרות, שגם הן מעניינות ורלוונטיות. אז בואי נעשה כך - אני אשאיר את השרשור הזה בנפרד עוד כמה שעות, ואחר כך,אשרשר אותו כחלק מההודעה המקורית שלך. אל תדאגי, כל עוד תרצי להוסיף ולדון בעניין - אנחנו כאן איתך.

 

[limori]

שלום אלה

קראתי את כל הדיון שנעשה כאן וללא ספק הוא מאד מענין ומעמיק...וגרמת לי לחשבו המון המון... אני חלילה לא תוקפת אני סתם אמא בדיוק כמוך שרוצה לעזור לך.. אז ככה... בכל מה שכתבת לפני הבוקר הנפלא של היום ואחרי הבוקר של היום משהו לא מסתדר לי.... לפני חודש היתי בניו יורק והתארחתי אצל משפחה שיש לה מן משפחתון פעוטון או בייבי סיטר.. זאת אומרת שאת יכולה להביא את הילד שלך בכל יום לגן באיזה שעה אשאת רוצה ולקחת אותו מתי שאת רק רוצה. כל יום שעבר גרם לי להודות לאלוהים שהילד שלי לא נמצא במקום כזה. ישנם ילדים שמגיעים בשעה 7 בבוקר ולוקחים אותם חזרה בשעה 7 בערב ממש עצוב ולעניננו הילדים ממש סובלים שם הם נורא משתעממים אין בכלל משחקים ואין מי שינחה אותם או ישחק איתם הם כל היום מסתובבים בחדר קטן ומשתעממים. אם חלילה משהו זקוק לחיבוק או ליטוף - אין שום סיכוי שהוא יקבל עצוב עצוב נורא.... ולמה אני מספרת לך את כל הסיפור הנוראי הזה...? מכיון שכשמגיעים הילדים לגן הם צורחים צורחים ואמא שלהם אומרת להם למה אתם בוכים כ"כ כייף לכם תיראו איזה ילדים חמודים יש כאן וכו.... והאמת מייד כשהאמא הולכת הילד נירגע למרות שהוא סובל נורא... הילדים חכמים מאד הם מבינים שגם אם יבכו יום שלם למחרת שוב אמא שלהם תביא אותם.... אז הם פשוט למדו לא לבכות ולסבול בשקט.... אני חושבת שמשהו מפריע למעין בגן.... נכון היום היא היתה נהדרת והכל היה נפלא בבוקר...אבל זה עדיין לא אומר שהבעיה שיש לה בגן הסתדרה. תנסי את משחק הבובות הדמייה תנסי לספר לה סיפור על ילדה שלא אהבה את הגן ואמא ואבא שלה לא הבינו למה היא לא אוהבת את הגן ואולי היא תוכל לספר לך. אני חייבת ללכת ומקוה שאין לי שגיאות כתיב כי לאחרונה במסגרת סניליות הריונית שיש לי אני גם כותבת עם המון שגיאות כתיב.. אז שיהיה לך נפלא עם מעין ותמשיכי להיות אמא נהדרת....

 

[vered4]

במחשבה שניה

אולי קשה לה הפרידה עצמה? אולי אפשר לדבר עם הגננת ולנסות להפרד בצורה יותר נינוחה?

 

[דסי אשר]

אלה, רק היום נכנסתי

ואנסה להאיר כיוון אישי, שאין בו התקפה, משום שהוא בא ממקום "קצת דומה" בעת הייתי הורה לבני הבכור, כיום בן 29, ולביתי, היום בת 24. החברות כאן בפורום קצת מכירות את הרקע האישי וההורי שלי. כתבת דברים על ילדה מוצלחת = אני שומעת ילדה שעומדת בציפיות. כתבת משהו על ילדה מפונקת =לא עומדת בציפיות. כתבת כאן דברים על הצבת גבולות- באופן עקרוני כולם כאן בפורום יודעים עד כמה אני מסכימה עם מושג זה, למרות הסתייגויות רבות, מכל מיני כוונים מהמושג. כתבת כאן עד כמה היית נסערת מההתנהגות הלא "טובה" בלשון המעטה , של מעין, בבקרים, שאינה תואמת התנהגות של ילדה שכל כך מושקעת, כל כך אהובה, כל כך נבונה וכל כך נפלאה,ועוד יותר, כל ההופעה הקשה מסתיימת 2 דקות אחרי שאת הולכת מהגן לעבודה (למה היא עושה לי את זה???" והדגש הוא על "לי"). אני רוצה להציע, ממקום פרטי - של רגשי אשם - אותם אני עסוקה בלהרגיע, בעיקר בעזרת ה"ניזוק" בן ה -29 = בני היקר. אני רוצה להעלות השערה שקשורה לנושא ציפיות מילדה בת שלוש. ובמקום לדבר עליך, על מנת להרגיע את נפשך הסוערת, ואני מאד מבינה מדוע, לדבר עלי, על ציפיותי השגויות כלפי בני וביתי, כשהיו קטנים. אני מבינה מדוע את כל כך סוערת ומבולבלת. כי לא רק למעיין קשה, גם לך קשה ,גם לך מאד לא ברור מה קורה פה. את פונה בכנות לעזרה, מספרת הכל, את כל ההתנהגות שלך, ומבחינתך, במקום לקבל עזרה, את חוטפת ביקורת. לא שאני לא מסכימה עם תוכן הדברים שנאמרו לך. לא זו הנקודה. הסערה שלך, כך נראה לי, כי לא הגיעו אליך בכלל, לא נגעו בך, בבעיה שלך עם מעיין, וכאשר מעיין ענתה על הציפיות, היית מאושרת, ואז חטפת מחדש, ובעוצמה חזקה מאד את ה"מכה". אני, אמא , אז,לפני יותר משני עשורים, לילד, שבספרים כתוב שבגיל הזה רוצה הכל לעשות לבד = להתלבש לבד, ללמוד לנעול נעליים, להתגלש במגלשה= בקיצור, ילד שעונה על הציפיות שלי, ל "איך צריך להיות הילד שלי". והילד שלי, מה לעשות = לא מתנהג כמו שכתוב בספרים. רק מאד מאד חכם. אבל מזה אני לא עושה ענין בכלל(למזלו , בדיעבד). הילד לא עונה על הציפיות. והילדה, , כיום בת 24 , שומו שמיים, לא קוראת ספרים מהיום שהפסקתי להקריא לה. ילדה שרק מסתכלת על הטלויזיה. בבית כולם קוראים ספרים, אבא אמא, אחיה החכמולוג, והיא " כזושטחית", כזו לא מתעינית בכלום פרט לבגדים, בילויים עם חברים וחברות, טלוויזיה. והיו לי ציפיות, כפי שאת רואה. והציפיות שלי שלא מולאו, עשו לי רע (היום אפשר לצחוק על הדברים האלה, אבל אז אותי זה בכלל לא הצחיק...).ועשו להם רע. הם הרגישו וחוו. היה לי קשה עם התנהגות פסיבית זו של בני. כל הזמן השוויתי לאחרים, לילדים אחרים בני גילו. יש סיפור ידוע, שמתגלגל במשפחה., ושתוכנו מכיל את כל הציפיות שלי מבני ורגשי האשם ביחד. כולם צוחקים היום. הוא היה ממש בוכה, בגלל ההתנהגות " הציפיתית" השגויה שלי. ולא הבנתי. היום, אני יכולה לומר: איך לא הייתי רגישה, איך הייתי בתוך עולמי שלי, ולא קראתי אותו. והילדה - היום יש בינינו קשר מאד מיוחד. היא יודעת שאני מתה עליה, אוהבת ללא גבולות, מעריכה מאד - והכל ללא תנאים. אבל עברתי דרך ארוכה, גדלתי. היה לי קשה מאד שאין לנו נושאי ענין משותפים, אין לי על מה לדבר אתה.... בטח גם לה היה קשה. חבל שלא יכולתי להיות אז אמא ללא ציפיות, כמו שאני היום כאדם בוגר. היום חשוב לי רק דבר אחד = שיהיו מאושרים. ולא משנה איך. עצוב לי מאד, שעבודת הדוקטורט שלו נתקעת, שלא באשמתו, מסיבות טכניות כבר חצי שנה, והוא לא ישן בלילות, "כי הוא לא יודע מה לעשות, ומה יהיה אתו, ומה יהיה כאשר יהיה גדול" והבת, אני מאושרת שכל כך טוב לה, בחברה, בעבודה,(למרות שאני יודעת שלא הכל וורוד). היא יודעת, שהיא לא עומדת בשום ציפיות ממני. אני לא רוצה שיובן מכך שאני מזלזלת בהם. לא , נושא הציפיות כל כך רגיש בתוכי, שאני מאד רגישה אליו לגבי ילדי, ואולי לכן אני מעלה השערה- אולי הקטנה מגיבה מאד קשה לנושא הציפיות, מחליטה למרוד, בדרך שלה. לא רוצה להיות מושלמת, לא רוצה ללקבל גבולות, רוצה לומר, הניחו לי קצת, תנו לי להיות ילדה בת שלוש, ולא מבוגרת שצריכה להתנהג בנימוס, לרצות את כולם. לאה -מ כתבה כאן כמה פעמים, נדמה לי על עומר, שמפריע לה שהוא ילד שרוצה לרצות את כולם. הסיפור של ציפי, מספר בצורה אחרת את מה שכתבתי כאן באריכות... ואולי ממקום קיצוני הרבה יותר = בני לא דיבר איתי שנתיים ימים, מגיל 13 עד גיל 15, לא מילה, למרות שגר איתי כשנה וחצי, כי החלטתי להתגרש מאבא שלו. אבל הוא ידע, שהוא יכול לכעוס עלי כל כך חזק, כי כל הזמן הרגיש שאני לא כועסת עליו על התנהגות זו, חוטפת וחוטפת, ואוהבת (וכמובן = במיטה, לבדי, בוכה המון). מטרת הווידוי האישי, באה על מנת קודם כל , להגיד לך, אני אתך, תרגעי, אף אחד לא רצה לתקוף אותך.הנה, אני נהגתי נורא - כך היו בוודאי אומרים לי,אילו היה אז אינטרנט, (וזו לדעתי, אחת החולשות של האינטרנט - כלי ווירטואלי זה, לא יכול להיות בכל מצב כלי תמיכתי). הישירות שלך, עוררה באנשים תגובות טבעיות, ספונטיות, בלי נסיון לחנך. גם אני לא רוצה לחנך. קודם כל שתרגעי. ואחר כך, תחשבי, אולי הכוון שהעלתי מדבר אליך? אם לא, אז אולי זה משהו אחר, ואז הפתרון, אם אינך מצליחה לבד לצאת מהסחרור, ואנחנו לא עוזרות לך, לפנות למשהו חיצוני מקצועי. אבל, וכאן אני כן ביקורתית = לא לפסיכולוגית של הגן. אם הדברים שדווחת עליהם הם בדיוק מה שהיא אמרה, ולא הבנה אישית שלך, הרי אני לא הייתי יכולה לקבל ממנה עזרה. לילה טוב, ומקווה שקצת נגעתי בך, ולא עורתי עוד קושי. דסי

 

[אלה ברקת]

בוקר טוב לכולם

ראשית אני מודה מאוד לכל התגובות. את המילה הותקפתי שמתי במרכאות כיוון שאכן הורגשתי מותקפת.. שלא מסכימים איתי ועם הדרך שלי אבל לא לענין שלילה. אני "שמחה" להיות "מותקפת" כי כך בעצם מתנהל הדיון ואני מקבלת דעות שונות ופרספקטיבות אחרות שעוזרות לי. אני עדיין חושבת שנהגתי כשורה עם מעין. מעין לא יכולה להבין שאני כועסת על התנהגותה - והאמינו לי באמת ובתמים שבדקתי מכל הכיוונים והיא אכן בסדר ויותר מכך בגן - ועצובה בגין התנהגותה ועל כן אין לי כל רצון לשחק איתה. לפני שאני אם אני בן אדם וככזו אין לי יכולת - אלא אם אהיה צבועה - לנהוג עם מעין כאילו כלום לא קרה. כיצד היא תבין שאני כועסת עליה? האם רק אומר לה שאני כועסת עליה ואמשיך להתנהג איתה כרגיל - משחקים, חיבוקים, נשיקות וכדומה - זה מה שיתן לה את ההבנה המוחלטת שאני כועסת על התנהגותה. תצאו מתוך הנחה בבקשה - הנחה נכונה ואמיתית - ששוחחתי איתה על המצב בגן מכל הכיוונים. בכל יום שהיא חוזרת מן הגן אני שואלת אותה ומתדיינת איתה על מה היה בגן. מה למדו, כיצד שיחקו, מה עשו, עם מי היא שיחקה וכדומה. אני גם לא מסכימה עם הפסיכולוגית של הגן אך דבר אחד היא אמרה לי ולדעתי בצדק. אני יותר מדי מגוננת על מעין. מעין בשנה שעברה במעון היתה ילדה קטנטנה והגדולים ממנה ניצלו את זה. חוטפים לה משחקים, מכים אותה לעתים וכדומה. האמינו לי כי אני הסתערתי עליהם במעון כמו לביאה טורפת. שוחחתי ועקבתי ועשיתי כל מה שצריך כדי שלמעין יהיה טוב ונעים במעון, ואכן מאז הכל היה טוב יותר והמטפלות היו ערות לעדינות של מעין. הפסיכולוגית טוענת שמאז אני עדיין מגוננת עליה. לא נותנת לה להתמודד עם מצבים לבדה בצורה עצמאית והיא צודקת במאת האחוזים - בענין זה בלבד, את שאר המלצותיה לא קיבלתי בצורה שלמה, אם בכלל. גם כאשר הייתי "ברוגז" עם מעין הכל היה בנעימות. לא השלכתי אותה ממני. לא אמרתי לה שאני לא אוהבת אותה. השכבתי אותה לישון כרגיל - עם סיפור ושירים וליטופים בגב ונשיקת לילה טוב. פשוט לא שיחקתי איתה באותו היום! זה הכל. אני באמת מתקשה להבין מדוע אתן טוענות שנהגתי לא כשורה. ואם אכן נהגתי לא כשורה... כיצד אני מעמידה למעין גבולות? כיצד אני מסבירה לה שישנם כללים בחיים ואין מה לעשות ויש צורך לנהוג לפיהם? צאו מתוך הנחה שמילים לא עזרו... אני סבורה שנהגתי נכונה. מעין ביקשה לשחק אחה"צ עם חבר ואכן הזמנו חבר הביתה והם שיחקו ביחד ומאוד נהנו. מעין לא היתה בעונש כיוון שהיא בכתה - ואין לכן שמץ קלוש לאיזה רמות של היסטריה היא הגיעה - פשוט אמא לא רצתה לשחק איתה. אגב. שוחחתי עם בעלי שוב על הענין ונתתי לו גם לקרוא את תגובותיכן. לשמחתי - כחלק מזוג - הוא מסכים איתי ועם דרכי. אגב נוסף. באותו היום שאני לא שיחקתי עם מעין בעלי התנהג איתה כרגיל לחלוטין - עפ"י בקשתי. הוא לא נכח בזמן שמעין השתוללה באותו הבוקר ועל כן אין לו "זכות" לכעוס עליה. ולמרות זאת אני זו שהשכבתי אותה לישון עם כל הטקס האהוב עליה - כי בד"כ זה תפקידי בבית ולא רציתי להוציא אותה מן השגרה שלה. יתכן באמת שבמדיה הזו קשה להסביר את הדברים כמו שצריך כיוון שמעין וגם אני כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו וקצת מסובך להסביר הכל על רגל אחת. אני מתנצלת שוב על הבלבול של ההודעה שלי ומודה לכן מקרב לב על תגובותיכן גם אם לפעמים אני חושבת שהן "תוקפות" אותי אני שמחה עליהן. שיהיה לנו יום של אושר אלה.

 

[חגית אמא של יובל]

לי דווקא קפץ לעין

משפט אחר. כתבת שהיא בת 3 ו3 חודשים והיא בוגרת. ושככה מתייחסים אליהם בגן. אולי היא לא כל כך בוגרת כמו שאת חושבת ומצפה? נראה לי שהיא די קטנה...

 

[לאה_מ]

עוד על רגשי האשמה שלנו, ההורים ../images/Emo5.gif

אני מצרפת לינק למאמר על רגשי אשמה של הורים. המאמר מאת מרי בת ציון (מנחה בסדנאות להורים של מכון אדלר) מתוך אתר הורים. במקרה, הדוגמא שהיא מביאה במאמר, מזכירה במעט את הסיפור שהבאת, אלה.