אלה, רק היום נכנסתי
ואנסה להאיר כיוון אישי, שאין בו התקפה, משום שהוא בא ממקום "קצת דומה" בעת הייתי הורה לבני הבכור, כיום בן 29, ולביתי, היום בת 24. החברות כאן בפורום קצת מכירות את הרקע האישי וההורי שלי. כתבת דברים על ילדה מוצלחת = אני שומעת ילדה שעומדת בציפיות. כתבת משהו על ילדה מפונקת =לא עומדת בציפיות. כתבת כאן דברים על הצבת גבולות- באופן עקרוני כולם כאן בפורום יודעים עד כמה אני מסכימה עם מושג זה, למרות הסתייגויות רבות, מכל מיני כוונים מהמושג. כתבת כאן עד כמה היית נסערת מההתנהגות הלא "טובה" בלשון המעטה , של מעין, בבקרים, שאינה תואמת התנהגות של ילדה שכל כך מושקעת, כל כך אהובה, כל כך נבונה וכל כך נפלאה,ועוד יותר, כל ההופעה הקשה מסתיימת 2 דקות אחרי שאת הולכת מהגן לעבודה (למה היא עושה לי את זה???" והדגש הוא על "לי"). אני רוצה להציע, ממקום פרטי - של רגשי אשם - אותם אני עסוקה בלהרגיע, בעיקר בעזרת ה"ניזוק" בן ה -29 = בני היקר. אני רוצה להעלות השערה שקשורה לנושא ציפיות מילדה בת שלוש. ובמקום לדבר עליך, על מנת להרגיע את נפשך הסוערת, ואני מאד מבינה מדוע, לדבר עלי, על ציפיותי השגויות כלפי בני וביתי, כשהיו קטנים. אני מבינה מדוע את כל כך סוערת ומבולבלת. כי לא רק למעיין קשה, גם לך קשה ,גם לך מאד לא ברור מה קורה פה. את פונה בכנות לעזרה, מספרת הכל, את כל ההתנהגות שלך, ומבחינתך, במקום לקבל עזרה, את חוטפת ביקורת. לא שאני לא מסכימה עם תוכן הדברים שנאמרו לך. לא זו הנקודה. הסערה שלך, כך נראה לי, כי לא הגיעו אליך בכלל, לא נגעו בך, בבעיה שלך עם מעיין, וכאשר מעיין ענתה על הציפיות, היית מאושרת, ואז חטפת מחדש, ובעוצמה חזקה מאד את ה"מכה". אני, אמא , אז,לפני יותר משני עשורים, לילד, שבספרים כתוב שבגיל הזה רוצה הכל לעשות לבד = להתלבש לבד, ללמוד לנעול נעליים, להתגלש במגלשה= בקיצור, ילד שעונה על הציפיות שלי, ל "איך צריך להיות הילד שלי". והילד שלי, מה לעשות = לא מתנהג כמו שכתוב בספרים. רק מאד מאד חכם. אבל מזה אני לא עושה ענין בכלל(למזלו , בדיעבד). הילד לא עונה על הציפיות. והילדה, , כיום בת 24 , שומו שמיים, לא קוראת ספרים מהיום שהפסקתי להקריא לה. ילדה שרק מסתכלת על הטלויזיה. בבית כולם קוראים ספרים, אבא אמא, אחיה החכמולוג, והיא " כזושטחית", כזו לא מתעינית בכלום פרט לבגדים, בילויים עם חברים וחברות, טלוויזיה. והיו לי ציפיות, כפי שאת רואה. והציפיות שלי שלא מולאו, עשו לי רע (היום אפשר לצחוק על הדברים האלה, אבל אז אותי זה בכלל לא הצחיק...).ועשו להם רע. הם הרגישו וחוו. היה לי קשה עם התנהגות פסיבית זו של בני. כל הזמן השוויתי לאחרים, לילדים אחרים בני גילו. יש סיפור ידוע, שמתגלגל במשפחה., ושתוכנו מכיל את כל הציפיות שלי מבני ורגשי האשם ביחד. כולם צוחקים היום. הוא היה ממש בוכה, בגלל ההתנהגות " הציפיתית" השגויה שלי. ולא הבנתי. היום, אני יכולה לומר: איך לא הייתי רגישה, איך הייתי בתוך עולמי שלי, ולא קראתי אותו. והילדה - היום יש בינינו קשר מאד מיוחד. היא יודעת שאני מתה עליה, אוהבת ללא גבולות, מעריכה מאד - והכל ללא תנאים. אבל עברתי דרך ארוכה, גדלתי. היה לי קשה מאד שאין לנו נושאי ענין משותפים, אין לי על מה לדבר אתה.... בטח גם לה היה קשה. חבל שלא יכולתי להיות אז אמא ללא ציפיות, כמו שאני היום כאדם בוגר. היום חשוב לי רק דבר אחד = שיהיו מאושרים. ולא משנה איך. עצוב לי מאד, שעבודת הדוקטורט שלו נתקעת, שלא באשמתו, מסיבות טכניות כבר חצי שנה, והוא לא ישן בלילות, "כי הוא לא יודע מה לעשות, ומה יהיה אתו, ומה יהיה כאשר יהיה גדול" והבת, אני מאושרת שכל כך טוב לה, בחברה, בעבודה,(למרות שאני יודעת שלא הכל וורוד). היא יודעת, שהיא לא עומדת בשום ציפיות ממני. אני לא רוצה שיובן מכך שאני מזלזלת בהם. לא , נושא הציפיות כל כך רגיש בתוכי, שאני מאד רגישה אליו לגבי ילדי, ואולי לכן אני מעלה השערה- אולי הקטנה מגיבה מאד קשה לנושא הציפיות, מחליטה למרוד, בדרך שלה. לא רוצה להיות מושלמת, לא רוצה ללקבל גבולות, רוצה לומר, הניחו לי קצת, תנו לי להיות ילדה בת שלוש, ולא מבוגרת שצריכה להתנהג בנימוס, לרצות את כולם. לאה -מ כתבה כאן כמה פעמים, נדמה לי על עומר, שמפריע לה שהוא ילד שרוצה לרצות את כולם. הסיפור של ציפי, מספר בצורה אחרת את מה שכתבתי כאן באריכות... ואולי ממקום קיצוני הרבה יותר = בני לא דיבר איתי שנתיים ימים, מגיל 13 עד גיל 15, לא מילה, למרות שגר איתי כשנה וחצי, כי החלטתי להתגרש מאבא שלו. אבל הוא ידע, שהוא יכול לכעוס עלי כל כך חזק, כי כל הזמן הרגיש שאני לא כועסת עליו על התנהגות זו, חוטפת וחוטפת, ואוהבת (וכמובן = במיטה, לבדי, בוכה המון). מטרת הווידוי האישי, באה על מנת קודם כל , להגיד לך, אני אתך, תרגעי, אף אחד לא רצה לתקוף אותך.הנה, אני נהגתי נורא - כך היו בוודאי אומרים לי,אילו היה אז אינטרנט, (וזו לדעתי, אחת החולשות של האינטרנט - כלי ווירטואלי זה, לא יכול להיות בכל מצב כלי תמיכתי). הישירות שלך, עוררה באנשים תגובות טבעיות, ספונטיות, בלי נסיון לחנך. גם אני לא רוצה לחנך. קודם כל שתרגעי. ואחר כך, תחשבי, אולי הכוון שהעלתי מדבר אליך? אם לא, אז אולי זה משהו אחר, ואז הפתרון, אם אינך מצליחה לבד לצאת מהסחרור, ואנחנו לא עוזרות לך, לפנות למשהו חיצוני מקצועי. אבל, וכאן אני כן ביקורתית = לא לפסיכולוגית של הגן. אם הדברים שדווחת עליהם הם בדיוק מה שהיא אמרה, ולא הבנה אישית שלך, הרי אני לא הייתי יכולה לקבל ממנה עזרה. לילה טוב, ומקווה שקצת נגעתי בך, ולא עורתי עוד קושי. דסי