שלום לכולם
זהו, חזרנו מהלוויה, ישבנו בבית, אכלנו, שתינו, השתכרנו ואפילו צחקנו. אח"כ הלכתי להביא את יואב מהגן. עכשיו אני בבית, לבד עם הילדים, עצובה, מותשת מהיום הזה ומרגישה לא שייכת... אני יודעת שהרגשות שלי הם הדבר האחרון שצריך לעניין מישהו עכשיו, אבל אני שואלת את עצמי האם זה באמת צריך להיות ככה? חשבתי שאחרי הגן אני אבוא עם הילדים לשם, ונהיה שם כולם, אבל הם לא רצו שאני אביא את הילדים. הם אפילו לא חושבים לנכון לספר ליואב (בן 3.5) שסבא שלו (שהוא כ"כ אהב) נפטר. אני רוצה להיות שם, ולהרגיש משפחה, כמו שהם תמיד מצפים ממני, ויותר מכל אני רוצה להיות עכשיו עם בעלי. אני מכבדת את רצונותיהם, אבל מרגישה עם זה ממש רע
זהו, חזרנו מהלוויה, ישבנו בבית, אכלנו, שתינו, השתכרנו ואפילו צחקנו. אח"כ הלכתי להביא את יואב מהגן. עכשיו אני בבית, לבד עם הילדים, עצובה, מותשת מהיום הזה ומרגישה לא שייכת... אני יודעת שהרגשות שלי הם הדבר האחרון שצריך לעניין מישהו עכשיו, אבל אני שואלת את עצמי האם זה באמת צריך להיות ככה? חשבתי שאחרי הגן אני אבוא עם הילדים לשם, ונהיה שם כולם, אבל הם לא רצו שאני אביא את הילדים. הם אפילו לא חושבים לנכון לספר ליואב (בן 3.5) שסבא שלו (שהוא כ"כ אהב) נפטר. אני רוצה להיות שם, ולהרגיש משפחה, כמו שהם תמיד מצפים ממני, ויותר מכל אני רוצה להיות עכשיו עם בעלי. אני מכבדת את רצונותיהם, אבל מרגישה עם זה ממש רע