התמכרות היא מחלה משפחתית...
מחלה זו משפיעה על המכור בצורה פיזית ורגשית ומשפיעה בצורה דרמטית על האנשים שקרובים אליו. אנחנו כל כך דואגים לאדם הזה שאנחנו נגררים לתוך הטירוף של ההתנהגות שלו. כל תשומת הלב שלנו מתמקדת במכור ואנחנו מנסים לקחת שליטה ולתקן את החיים שלו. זו הדרך שבה מחלתנו באה לידי ביטוי. אף על פי שכוונותינו טובות - התנהגותנו, בדומה להתנהגותו של המכור, נהפכת לבלתי-שפוייה. אנחנו מתחילים לחפש סימנים שמעידים על השימוש שלו ואיך לגרום לו להפסיק להשתמש: אנחנו זורקים את הסמים, מנדנדים, נוזפים, מתלוננים, מתחננים, מנהלים משא ומתן - הכל ללא הואיל. כל המחשבות שלנו מרוכזות סביב מה שהמכור עושה או מה שהוא לא עושה. זו האובססיה שלנו. מאוד מכאיב לראות מישהו יקר הורג את עצמו באמצעות שימוש בסמים. המכור ממשיך להוציא סכומי כסף גדולים ונראה שבכלל לא איכפת לו ממקום העבודה שלו, מהחשבונות שמצטברים, מהמשפחה או מההדרדרות במצב הבריאותי שלו. בנוסף, יש גם איום של מאסר, אלימות מצד סוחרי סמים שאיתם הוא מעורב, התנהגות לא עקבית ובלתי רציונלית כתוצאה מהפרנויה שהוא חש. כל אלה מייסרים עד מאוד את האנשים שקרובים אל המכור. אנחנו מתחילים לדאוג, אנחנו מתקנים, מתרצים, משקרים ומשלמים חובות וחשבונות ואז אנחנו ממשיכים ודואגים עוד יותר. זו החרדה שלנו. עם הזמן, המצב וההתנהגות של המכור מתחילים להכעיס אותנו. אנחנו צריכים לחפות עליו, לסבול בושות כל פעם מחדש וההכרה שהמכור לא מתכוון לטפל במחוייבויות שלו, כל אלה עושים את שלהם. רבים מאיתנו מרגישים שהעויינות והזעם שהמכור מפנה כלפינו אינם פוסקים, אנחנו מתחילים להרגיש מנוצלים, בלתי נאהבים והעלבונות והפגיעות שאנחנו סופגים כתוצאה מאיבוד השליטה שבשימוש בסמים גורמים לנו לרצות להחזיר בחזרה. אנחנו מתרגזים, מאיימים, פורטים על העבר או מפגינים שתיקה רועמת. זה הכעס שלנו. לפעמים אנחנו מעמידים פנים שהכל בסדר. בכל פעם שישנה הפוגה בשימוש אנחנו מאמינים להבטחות של המכור ונדמה לנו שהבעיה נפתרה. כשההגיון שלנו אומר לנו שמשהו מאוד לא בסדר בהתנהגות שלו, אנחנו עדיין בורחים ממה שאנחנו יודעים ומרגישים. זוהי ההכחשה שלנו. יכול להיות שהתחושה ההרסנית ביותר שאנחנו חווים כתוצאה מהחיים עם המכור היא החרדה שאנחנו לא מספיק נבונים או מספיק טובים כי לא הצלחנו לפתור את בעיותיו של האדם שאנחנו אוהבים ונדמה לנו שאולי באיזושהי דרך אנחנו אחראים להתמכרות שלו בגלל משהו שעשינו או משהו שלא עשינו. זוהי תחושת האשמה שלנו. כאשר הגענו לנקודת יאוש, באנו לנר-אנון - בתחילה כדי למצוא עזרה עבור המכור. רצינו שמישהו יגיד לנו איך לפתור את הבעיה שלנו מכיוון שידענו שאנחנו כבר לא מסוגלים להתמודד איתה בכוחות עצמנו. הרגשנו כבולים למחוייבויות, לא נאהבים ובודדים. ובמידה מסויימת גם חשנו צדקנות ויהירות. בנר-אנון למדנו שהחשיבה שלנו צריכה להשתנות אם אנחנו רוצים להגיע לפתרונות. למדנו להתמודד עם האובססיה שלנו, עם החרדה, הכעס, ההכחשה ותחושת האשמה. בעזרת החברותה ושיתוף החברים בניסיוננו, כוחנו ותקוותנו וביישום 12 הצעדים בחיינו, אנחנו מנסים לשנות גישות ולמצוא דרכים להפחית את תחושת היאוש שאנחנו מרגישים, אנחנו לומדים על האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים ומגלים בתוכנו רגשות של אהבה והערכה עצמית. אנחנו מתפתחים מבחינה רוחנית וההתמקדות האובססיבית שלנו במכור... מתחילה לנוע לכיוון הטיפול בחיים שלנו. אוהבים אותך, בואי הצטרפי אלינו, לקבוצת נר-אנון, שם תפגשי חברים שמבינים את בעייתך כפי שרק קרובים של מכורים יכולים להבין.
אילנה