שלום לכולם..

[שניניני]

שלום לכולם..

כל כך יפה ומרגש איך כולכם כואבים ומביעים את זה. אני כל כך מרוחקת מהרגשות שלי.. כמעט ולא מרגישה כאב , כמעט ולא חושבת בכלל , לא מתגעגעת ... זה כל כך מודחק אצלי..שאני פשוט מקנאה בכל מי שמסוגל לבכות ולכאוב ולהתגעגע. משהו נאטם בי. אני פשוט נושאת גוף כואב..אבל הרגש חסר. האם גם אתם עברתם תקופות שפשוט לא הרגשתם כלום?.. איך שכחתי אותה לגמרי? איך זה שאני לא מרגישה שהיא חסרה לי. אני יודעת שאהבתי אותה ..כשהייתי קטנה חשבתי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לי הוא שאמא שלי תמות. והיא אכן מתה..אבל אני לא מרגישה ..פעם בתקופה אני חולמת עליה , וכועסת או נעלבת ממנה..ורק אז אני מרגישה קצת. אני רוצה להרגיש. אבל שכחתי אותה..

 

[אחת מהצד]

שלום לך

שאלת על תקופות שלא מרגישים בהם כלום.. אז התשובה היא כן. יכולה לספר לך על זה הרבה. חושבת שזה קורה לכל מי שחווה טראומה. מן מנגנון הגנה שאת מפעילה כי את לא מסוגלת להתמודד עם הכאב. ואת גם מנסה לצור מצב שבו שום דבר לא יפגע בך יותר. את הופכת חיה-מתה. כתבת בהודעה הקודמת שלך.. שיחד אִתה קברת את עצמך. לא אמרת חלק ממני מת או נקבר אִתה. אמרת שקברת את עצמך. וזה חזק.. וקשה אפילו לקריאה. אפשר לקחת את זה להרבה מקומות וקצוות.. זה כבר תלוי באופן שהלב שלך עובד והרגשות שמניעות. ויש שני דברים שכדאי לחשוב עליהם. הראשון. זה אם את חושבת שזה מתאים לך. יש אנשים שממשיכים לחיות ככה.. בלי לתת ביטוי לרגש. מתוך החלטה שככה מתאים להם. על השני תחשבי רק אם את מרגישה שלא מתאים לך להמשיך ככה. זה לברר עם עצמך איך מתאים לך לשנות את זה. כי יש לא מעט דרכים. כשאני קוראת את מה שכתבת נראה לי שאת נמצאת בתחילת הדרך של השינוי.. כי את שואלת את עצמך את השאלות הנכונות.. והקנאה שלך באלה שמצליחים לבטא הכאב ואת הגעגוע.. אם תרצי.. נמשיך לדבר. אחת מהצד

 

[שניניני]

תודה..

האמת היא שאני לא אוהבת את המצב הזה ובאמת קשה לי איתו. אני מרגישה שאני סוחבת את הטראומה בגוף.. עברו כבר שמונה שנים..(הייתי בת 20 כשהיא נפטרה )והמשפחה מאז חוותה עוד כמה מקרים של מוות בשרשרת ,אחי הקטן נפגע בתאונת דרכים ואחותי הקטנה מאבדת את השמיעה שלה .בשנים הראשונות התפתח אצלי מחנק בגרון..שכמעט לא יכולתי לדבר והפסקתי לשיר (לפני זה הייתי שרה כמעט כל הזמן..) כליל כי הרגשתי שאני מאבדת את הקול שלי.. בשנה האחרונה התחלתי לטפל בעצמי עם מטפלת ובאמת התחלתי להרגיש יותר.. אבל זה עדיין לא ממש זה..וההתקדמות היא איטית.. אני באמת רוצה לחיות ולהרגיש..פעם הייתי בן אדם מאוד רגיש וחי.. היום , זה בדיוק כפי שתארת , אני מרגישה מהלכת חיה-מתה...וזה עצוב לי... אני לא חושבת על אמא שלי , לא מרגישה , לא מתגעגעת (אפילו לא באזכרות) אבל גם לא מרגישה שום דבר אחר. היתה רק פעם אחת שהתגעגעתי אליה..זה היה חצי שנה אחרי שהיא נפטרה בלילה , וזה היגיע ככה פתאום...זה היה כואב באופן מזעזע ובלתי ניתן לתאור..אחרי הלילה הזה כבר לא הרגשתי יותר געגועים. לפני שבוע היה לי חלום שאמא שלי חולה ועוזבת אותנו..ואני מקנאה בחברה שלי שיש לה אמא. בחלום אני אומרת לאחי שאני רוצה לראות אותה ואחי אומר לי שעדיף לי לא לראות אותה במצבה. אני אומרת לו שלא אכפת לי ושאפילו אם היא כולה חלודה אני רוצה לראות אותה כי היא אמא שלי..בעקבות החלום כתבתי את השיר ההוא.. לפעמים אני מרגישה מגוחכת בכלל להעלות את זה כי זה כבר קרה לפני הרבה זמן..ומצד שני אני מרגישה שזה כל כך חיוני עבורי לבטא את זה , להרגיש את זה, להמשיך הלאה ולתת לה מקום בליבי אפילו שהיא איננה עוד. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה.. אני אשמח להמשיך לדבר איתך, תודה!

 

[אוזן רגישה]

שניניני, לאובדן כנראה ...

אין תחושת זמן, זה תמיד שם! אין סוף ואין צורה מוגדרת, פעם כך ופעם כך. אין לו לאובדן נכון ולא נכון ובוודאי שלא נורמה. לאובדן יש את האובדן. התקדמות, גם אם היא איטית, היא התקדמות. עדיף כך מאשר לסגת! האמיני לי, אני מדברת בדיוק משם. האובדנים הם משהו לא ברור ולכן הרגש כמוהם, לא צפוי ומאד ערפילי עד שלגע יש התבהרות ולפעמים היא כואבת. אל תוותרי לעצמך, היי איתנו - כשנח וטוב לך. אני בכל אופן אשמח לתת כתף ככל יכולתי. אנשים טובים בדרך כאן נתנו לי את הכח גם לזה. אוזן