נכון - אני שמאל קיצוני
ואני לא מסתיר את זה. בשארה הוא ימני. אין ספק. אך לא כל הערבים הם שמאל. ממש לא. חד"ש לדוגמא נגררה יותר מדי ללאומנות, וזנחה את משנתה הקומוניסטית. לכן היא איננה מפלגת שמאל אמיתית. דע"ם, לעומת זאת, מבססת את האג'נדה שלה על סוציאליזם, ואיננה מסתתרת מפני העובדות. העובדות הן שיאסר ערפאת הינו ארכי - טרוריסט,ו על הפפלסטינים מוטלת החובה להחליף את המנהיגות שלהם במנהיגות שמאלית שתאגד לאינטרסים שלהם. כמו כן, ואנו טורחים לומר זאת בריש גלי, רוב המפלגות הערביות פנו לדרך הלאומנות!!! לחד"ש אין קיום אידיאולוגי פוליטי נפרד ועצמאי מהמפלגה קומוניסטית. ללא המפלגה היא תוותר כערב רב של אישים, שכל מה שמאחד אותם הוא תאוות השלטון והפרסום. במקום ללכת בדרך הקשה של חינוך הציבור לערכים אינטרנציונליסטיים ועקרונות השיוויון, בחר ברכה בדרך הקלה של הגררות אחרי המגמות הלאומיות והסגירות העדתית. מאז היבחרו לכנסת הקודמת הוא אימץ מלל לאומי קיצוני, המאפיין את מתחרו עזמי בשארה, מנהיג "הברית הלאומית הדמוקרטית" (בל"ד). המגזר הערבי נחלק לשלוש זהויות פוליטיות עיקריות: הזהות האיסלאמית, הזהות הלאומית, והזהות הקומוניסטית. זהויות אלו הלכו והיטשטשו בעשור האחרון כתוצאה ממדיניותן של המפלגות הערביות עצמן. מחד, תמיכה במפלגת העבודה הציונית על בסיס הסיסמא "הרע במיעוטו"; ומאידך, תמיכה ללא כל ביקורת ברשות הפלסטינית המושחתת, ובשליטים הדיקטטוריים של מדינות ערב. מפלגות אלו העדיפו את הנוחיות של משרותיהם בכנסת, על פני עבודה יומיומית וקשה בשורות מצביעיהם, וויתרו על ההקשבה והעשייה ברחוב עצמו. לא האחריות כלפי הבוחר עמדה בראש מעייניהן, בשעה שהתחרו ביניהן על מידת הקיצוניות של הצהרותיהן בכנסת, או בתכניות מלל ואירוח לוויניות. הן פנו אל פופוליזם לאומני מבלי שטרחו לבדוק אם זהו המסר בו חפץ הבוחר. זה היה הרקע למסע ההשחתה של הקול הערבי, אשר החל נמכר ונקנה בהתאם להיצע ולביקוש, עד שטושטשה זהותו לחלוטין. הרשימות הערביות ויתרו על קביעת עמדות עצמאיות בנושאים המדיניים. הן לקחו על עצמן את תפקיד המתווך בין מפלגת העבודה לבין הרשות הפלסטינית. יצחק רבין (1992-1995) השתמש בקול הערבי כדי להעביר את הסכם אוסלו ב. אהוד ברק, שלמד את לקח הרצח של קודמו בתפקיד, כלל לא פנה אל המפלגות הערביות, וויתר מראש על שרותיהן כמתווכות או כגוש פרלמנטרי חוסם. כאשר קרסה מפלגת העבודה ואיבדה את השלטון ב-2001, היא נכנסה לממשלת אחדות עם הליכוד. בכך נחרץ לא רק גורלה של הרשות הפלסטינית ותכנית אוסלו - אלא גם גורלן של המפלגות הערביות, שנותרו כגשר תלוי שאינו מחובר אל הגדה הנגדית. הקריאה של המפלגות הערביות להצביע עבור מועמד העבודה לראשות הממשלה, בפתק אחד, ואת השני להעניק למפלגה המועדפת, התגלתה כבומרנג. המפלגות הערביות הרגילו את בוחריהם לתבנית הבאה: הצביעו עבור מועמד העבודה לראשות הממשלה כדי להשפיע על קביעת סדר היום הפוליטי (כאן הן העבירו מסר סמוי שלמפלגות הקטנות אין אפשרות להשפיע על סדר יום זה), והצביעו לנו, כדי לנהל את הפוליטיקה המקומית ולזכות בטובות הנאה שלטוניות. התקציבים המועברים לרשימות המכהנות בכנסת הם נדיבים, ומאפשרים למפלגה להעסיק מספר מכובד של מקורבים. לכן העניין היחיד של חברי הכנסת הערבים הוא כסאם. ותו לא. שלושת הרשימות, עם כל השוני ביניהן, האיסלאמית, הלאומית או הקומוניסטית, שייכות, בסופו של דבר, לאותה שיטה - שיטת הבריתות עם נציגי השלטון לטובת שכבה מצומצמת, וזלזול באינטרסים ובבעיות של הרוב המכריע של החברה. אז כן - אני שמאל קיצוני. אבל באותה נשימה אני לא לאומן, לא מתחזה, לא עוסק בתאוות השלטון וכן מהווה אלטרנטיבה שמאלית למדיניות הקפיטליסטית הכושלת של מדינת ישראל, ולמדיניות המדינית והחברתית הכושלת של הרשימות הערביות.
