המתרצת הלאומית
New member
שלום לכולם
אני פונה אליכם במשבר.. אומנם לא משבר בזוגיות (או שכן?) אלא יותר ביני לבין עצמי.
יש לי בן זוג כבר כמעט ארבע שנים, אנחנו גרים יחד כבר שנתיים. מאוהבים עד מעל הראש, הוא הגבר של חיי ואין לי שום ספק בכך.
מתחילת היחסים בינינו דיברנו הרבה על ציפיות, על עתידנו המשותף והרצונות שלנו. מהתחלה ידעתי על סלידתו ממושג הרבנות וידעתי שהוא אנטי חתונה בעליל. כן מעוניין וחפץ בקשר מונוגמי ובמחויבות הדדית אך לא מוכן ל"הרוס" את זה (לדבריו) עם מוסד נישואין וביורוקרטיה.
כששאל את דעתי בנושא הייתי אמביוולנטית, יש הרבה דברים שאני לא מסכימה/לא מתחברת אך מעולם לא עלה על דעתי אפשרות אחרת, אפשר לומר שעד אותו זמן קיבלתי את הרבנות כמובן מאליו ומשהו שם השתנה בי ואיכשהו סגרתי את זה במגירה במוח ופשוט השלמתי עם זה שהוא לא רוצה להתחתן וקיבלתי את זה. הרי מה שחשוב באמת זו האהבה, נכון? לא החתונה,הצ'קים, השמלה מה יגידו ההורים, השכנים.
כשאנשים שואלים (ושואלים הרבה) מה קורה ומתי סוף סוף נתחתן, בהתחלה לא הצלחתי להוציא את המילים "לא נתחתן" מהפה, כאילו אני בעצמי לא האמנתי לזה ופחדתי מהתגובות .. ואז שכבר אמרתי את זה הרגשתי שההסבר שאני נותנת לזה או יותר נכון התירוץ היה לא אמיתי.. ושאני בעצם מרמה רק את עצמי (אגב, האנשים שאמרתי להם את זה דווקא תמכו וקיבלו את זה ממש בסבבה).
לאחרונה הנושא צץ שוב והתחיל לדגדג לי, לא יודעת.. אולי זה כי חברותיי מתחתנות זו אחר זו או סתם הגיל אבל משהו שם התעורר ונורא קשה לי להדחיק את זה שוב.
פניתי אליו לגבי זה ואמרתי שיש עוד אלטרנטיבות ושזה לא הכל או כלום (או חתונה או כלום), אפשר להתחתן בחו"ל ולעשות אחר כך מסיבה בארץ (למרות שמקריאה על הנושא הפורומים השונים על חוויות של אנשים שהתחתנו בחו"ל זה לא עשה לי חשק- להפך) והוא שבשלו ("בשביל מה?"). אני אוסיף ואגיד שהוא תמיד שאל אותי שוב שוב במהלך הקשר אם אני בטוחה ושלמה שלא נתחתן ורק חייכתי אליו ואמרתי שכן. אני אוהבת אותו כל כך והפחד שלי לאכזב אותו, אני מרגישה שהולכתי אותו שולל ואני באמת מנסה להבין למה, למה אני רוצה את זה הרי אני תמיד לועגת לכל הזוגות האלה שיוצאים בנזק היסטרי, או זאת שלחצה על חבר שלה להתחתן איתה ואם לא הם יפרדו, או על כמות המתגרשים אבל זה הורג אותי.. אני רואה את חברות שלי מתחתנות זו אחר זו, נמאס לי לתכנן מסיבת רווקות לכולן! בא לי שמלה. זה ילדותי נכון? זה מטופש.
אין לי על מי לכעוס, רק על עצמי. אני מחפשת הצדקות ולא מוצאת אותן. זו אשמתי בלבד.
אני יודעת שיש לי אהבה גדולה ואני יודעת שזה לא מובן מאליו יש לי פה גבר שאוהב אותי, שמעריץ אותי שרוצה לחיות איתי כל החיים ולעשות איתי ילדים ואני מתבכיינת על שמלת כלה.. כשאני איתו (פיזית) המחשבות האלה בכלל בכלל לא עולות לי, כל כך טוב לי שאני אומרת לעצמי שזה שווה את זה אבל כשאני לא איתו זה עולה (כמו עכשיו) וזה מעיק..
אני מצטערת על הבלגן. רק רציתי לפרוק.
אני פונה אליכם במשבר.. אומנם לא משבר בזוגיות (או שכן?) אלא יותר ביני לבין עצמי.
יש לי בן זוג כבר כמעט ארבע שנים, אנחנו גרים יחד כבר שנתיים. מאוהבים עד מעל הראש, הוא הגבר של חיי ואין לי שום ספק בכך.
מתחילת היחסים בינינו דיברנו הרבה על ציפיות, על עתידנו המשותף והרצונות שלנו. מהתחלה ידעתי על סלידתו ממושג הרבנות וידעתי שהוא אנטי חתונה בעליל. כן מעוניין וחפץ בקשר מונוגמי ובמחויבות הדדית אך לא מוכן ל"הרוס" את זה (לדבריו) עם מוסד נישואין וביורוקרטיה.
כששאל את דעתי בנושא הייתי אמביוולנטית, יש הרבה דברים שאני לא מסכימה/לא מתחברת אך מעולם לא עלה על דעתי אפשרות אחרת, אפשר לומר שעד אותו זמן קיבלתי את הרבנות כמובן מאליו ומשהו שם השתנה בי ואיכשהו סגרתי את זה במגירה במוח ופשוט השלמתי עם זה שהוא לא רוצה להתחתן וקיבלתי את זה. הרי מה שחשוב באמת זו האהבה, נכון? לא החתונה,הצ'קים, השמלה מה יגידו ההורים, השכנים.
כשאנשים שואלים (ושואלים הרבה) מה קורה ומתי סוף סוף נתחתן, בהתחלה לא הצלחתי להוציא את המילים "לא נתחתן" מהפה, כאילו אני בעצמי לא האמנתי לזה ופחדתי מהתגובות .. ואז שכבר אמרתי את זה הרגשתי שההסבר שאני נותנת לזה או יותר נכון התירוץ היה לא אמיתי.. ושאני בעצם מרמה רק את עצמי (אגב, האנשים שאמרתי להם את זה דווקא תמכו וקיבלו את זה ממש בסבבה).
לאחרונה הנושא צץ שוב והתחיל לדגדג לי, לא יודעת.. אולי זה כי חברותיי מתחתנות זו אחר זו או סתם הגיל אבל משהו שם התעורר ונורא קשה לי להדחיק את זה שוב.
פניתי אליו לגבי זה ואמרתי שיש עוד אלטרנטיבות ושזה לא הכל או כלום (או חתונה או כלום), אפשר להתחתן בחו"ל ולעשות אחר כך מסיבה בארץ (למרות שמקריאה על הנושא הפורומים השונים על חוויות של אנשים שהתחתנו בחו"ל זה לא עשה לי חשק- להפך) והוא שבשלו ("בשביל מה?"). אני אוסיף ואגיד שהוא תמיד שאל אותי שוב שוב במהלך הקשר אם אני בטוחה ושלמה שלא נתחתן ורק חייכתי אליו ואמרתי שכן. אני אוהבת אותו כל כך והפחד שלי לאכזב אותו, אני מרגישה שהולכתי אותו שולל ואני באמת מנסה להבין למה, למה אני רוצה את זה הרי אני תמיד לועגת לכל הזוגות האלה שיוצאים בנזק היסטרי, או זאת שלחצה על חבר שלה להתחתן איתה ואם לא הם יפרדו, או על כמות המתגרשים אבל זה הורג אותי.. אני רואה את חברות שלי מתחתנות זו אחר זו, נמאס לי לתכנן מסיבת רווקות לכולן! בא לי שמלה. זה ילדותי נכון? זה מטופש.
אין לי על מי לכעוס, רק על עצמי. אני מחפשת הצדקות ולא מוצאת אותן. זו אשמתי בלבד.
אני יודעת שיש לי אהבה גדולה ואני יודעת שזה לא מובן מאליו יש לי פה גבר שאוהב אותי, שמעריץ אותי שרוצה לחיות איתי כל החיים ולעשות איתי ילדים ואני מתבכיינת על שמלת כלה.. כשאני איתו (פיזית) המחשבות האלה בכלל בכלל לא עולות לי, כל כך טוב לי שאני אומרת לעצמי שזה שווה את זה אבל כשאני לא איתו זה עולה (כמו עכשיו) וזה מעיק..
אני מצטערת על הבלגן. רק רציתי לפרוק.