שלום לכולם

ניאו30

New member
שלוש שאלות או נושאים שמענינים אותי לאחרונה

* פיתוח בטחון עצמי שלא קשור בתוצאות שאתה רואה במציאות , בעיקר מציאת בת זוג לחיים, והשקעת הרבה משאבים נפשיים ( ואחרים ) בכך, ואני מרגיש קצת אובססיבי ב"מרדף" למצוא בת זוג. כן, יש את עניין הגיל, ואני באמת מאוד רוצה להקים משפחה משלי, אבל אני לא רוצה שהבטחון העצמי שלי יהיה תלוי באם אני אמצא בת זוג או לא ( או ירידה במשקל או מציאת עבודה שאני נהנה ממנה או שיהיו לי חברים חדשים או שאני אעשה דברים אחרים שאני רוצה לעשות או...דברים חיצוניים אחרים ). העניין כאן – האם לדעתך ניתן להפריד בין העבודה הפנימית לתוצאות החיצוניות ( זה נראה לי כל כך מחובר ומזין זה את זה ) , ואם כן, כיצד לדעתך ?

* דיסוננס לגביי מי שאני – זה מעין מפגש של מי שהייתי בעבר ומי שאני רוצה ויכול להיות בעתיד, ונוצר, כלומר זה לא משהו ערטילאי אלא מוחשי ביותר בשבילי – אדם מורכב מאוד, עם צדדים שמאוד לא קל לי להתמודד איתם. אני אנסה להמחיש את זה באמצעות דוגמא אחת קטנה, אבל באמת זה נמצא אצלי בתחומים שונים – כל החיים הייתי שקט, ביישן, מאוד זהיר ומתוכנן, מתחשב בכולם, היה קשה לי להגיד "לא" לאנשים וכדומה. ולאט לאט בתהליך האישי שעברתי נהייתי יתר מוחצן, יותר ספונטני, יותר מעיז לעשות דברים חדשים שלא עשיתי בעבר, יותר "חוצפן", וגם הבטחון העצמי שלי עלה, אבל זה לווה הרבה פעמים בשאלה מי אני באמת ? ואם כבר פחות אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי או על מה שאני עושה או אומר, אז נהייתי יותר "אגרסיבי" בהתנהלות החברתית שלי, ממש מחפש את העימות עם אנשים כדי להרגיש שאני "מוציא" את מה שיש לי להגיד ( ולא שומר בפנים כבעבר ). אני מרגיש פחות רגיש למה שהאחר עובר, ואני אדם מאוד מאוד רגיש בטבעי ( hsp קלאסי אם את מכירה את המונח ). עכשיו, ברור לי שזה רק שלב מעבר, שלב בו אני משתנה והופך למישהו "אחר", אבל מעניין אותי לשמוע איך לדעתך נכון לעבור את התקופה הזו בה יש מעין מאבק תוך-נפשי באשר לכיוון העתידי שלי ?

* וויתור והתפשרות או הכרה במוגבלות וריאליזם בכל הקשור למקום המקצועי שלי בעולם ( העבודה ) - אני עובד בחינוך מיוחד בתור סייע בבית ספר. למדתי ויש לי תעודת הוראה, כלומר הייתה לי את האפשרות להיות מורה, וכל האנשים מסביבי כאילו "דוחפים" אותי לשם, או דחפו, כי לכולם אני אומר, קצת קשה לי להסביר את זה לפעמים , שאני פשוט לא מתאים להיות מורה, ואני גם כבר לא רוצה להיות סייע ( מרגיש שאני לא באמת יכול להביא את מה שיש לי בתור שכזה ). במהלך השנים, שחקרתי את זה מבחינה פנימית, עלה לי שהדבר שהכי מתאים לי הוא משהו פרטני, עבודת שילוב או טיפול ביתי לילדים שזקוקים לכך ( אוטיזם וכדומה ). עכשיו, כבר התחלתי לפעול למען זה, גם אם זה לקח או לוקח זמן, אבל לפעמים, ככה מדיי פעם שאני יושב וחושב עם עצמי, יש בתוכי איזה ניצוץ של ספק שממש "אוכל" אותי לפעמים, שאולי אני מוותר לעצמי בקלות מדיי, שאני הולך למקום ה"נוח" שלי, ושדווקא במקומות שהכי קשים לנו, שהכי קשה לנו לראות את עצמנו מתאימים, אולי דווקא שם מצוי המקום של הגדילה וההתפתחות. יש לי את התשובות הפנימיות שלי לספקות האוכלים אותי מבפנים, אבל רציתי לשאול אותך איך לדעתך נכון לבצע החלטות כאלו, להיות שלם איתם על אף הספקות ? וללכת עליהם במלוא העוצמה הפנימית, שזה לדעתי המשמעות של לקחת אחריות על החיים שלי באמצעות הבחירות שלי בהם ?

תודה מראש
 
ה ניאו

אפרק את שלושת השאלות-
* פיתוח בטחון עצמי שלא קשור בתוצאות שאתה רואה במציאות , בעיקר מציאת בת זוג לחיים, והשקעת הרבה משאבים נפשיים ( ואחרים ) בכך, ואני מרגיש קצת אובססיבי ב"מרדף" למצוא בת זוג. כן, יש את עניין הגיל, ואני באמת מאוד רוצה להקים משפחה משלי, אבל אני לא רוצה שהבטחון העצמי שלי יהיה תלוי באם אני אמצא בת זוג או לא ( או ירידה במשקל או מציאת עבודה שאני נהנה ממנה או שיהיו לי חברים חדשים או שאני אעשה דברים אחרים שאני רוצה לעשות או...דברים חיצוניים אחרים ). העניין כאן – האם לדעתך ניתן להפריד בין העבודה הפנימית לתוצאות החיצוניות ( זה נראה לי כל כך מחובר ומזין זה את זה ) , ואם כן, כיצד לדעתך ?
- טוב מאוד שאתה רוצה בטחון / אהבה עצמית בלי קשר לךמה שיש לך בחיצוני
זה בדיוק זה
וכן, ניתן ורצוי להפריד
-חושבת שאם תהנה מעצמך בלי הזדקקות לאחר- יהיה יותר קל לאחר להגיע
למרות- שמרבית בני האדם לא כ"כ אוהבים את עצמם ומרבית האנשים מתבלבלים ביו המינוח "אהבה" לזוגיות"
בפועל, אצל מרבית הזוגות= מה שאני רואה רחוק מאוד מ"אהבה"- יש הרבה מאוד מניפולציות ועונשים ותווי מחיר...
בעיקר- תיהיה פה ותראה לי שאתה אוהב אותי או תיהייי פה ותראי לי שאת אוהבת אותי
כי אני לא מרגיש אהוב בלעדיך
תלות ודרישות אין סופיות כשצרכים של האחד באים, פעמים רבות, ע"י ביטול זכותו של השני לרצות/ לחשוב/ לעשות...
-
מי שאוהב את עצמו יבחר בזוגיות של אהבה זוגית ב כל אחד מבני הזוג יראה את האחר ולא ישתלט לו על מחשבותיו/ רצונותיו
יש מקום לאחד בדיוק כמו שיש מקום לאחר.
מובן?
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 

ניאו30

New member
אני מבין ולא מבין את מה שאת אומרת...

אני מתחבר במיוחד למשפט " חושבת שאם תהנה מעצמך בלי הזדקקות לאחר- יהיה יותר קל לאחר להגיע " - ככה גם אני חושב, בתאוריה, ואז לפעמים באה המציאות...אנחנו נפגשים עם אנשים, אנחנו עושים דברים בעולם, הם גורמים לנו להרגיש כך או אחרת...אנחנו בני אדם !
מאוד קשה לי לעשות את זה בעיניי רוחי, אפילו מחשבתית, לדמיין את העולם שלי בו הפנים והחוץ שלי מנותקים או מופרדים. טוב, אני מניח שיש לי את כל החיים לעבוד על הנקודה הזו.

את מה שכתבת על אהבה...חוויתי...אני מחפש בדיוק את ה"משהו האחר" באהבה...זה דבר קשה זה בטוח. אני תמיד שואל את עצמי לגביי החיפוש - רגע, אז אני צריך לחפש מישהי דומה לי, שבה החיים ביחד יזרמו או דווקא מישהי שונה , שבעזרת השונות הזו כל אחד מאיתנו יוכל לקבל אחד את השני ואז לגדול ולצמוח מהמקום הזה... טוב, גם פה יש הרבה עבודה שצריך לעשות, אבל דווקא בגלל זה זוגיות והקמת משפחה בעיניי זה הדבר החשוב ביותר, דווקא בגלל שהאחר משקף את מי שאתה, את החולשות שלך, את המגבלות, את הנקודות הרגישות וכו', כל מה שדורש עבודה אישית ופנימית כל כך קשה, אבל גם כל כך חשובה.

תודה על התשובה
 
:)

בבקשה :)
ו- מאמינה שאנחנו מושכים מישהו דומה ברמת האהבה העצמית
כמה שאתה ותר תאהב את עצמך- כך תמשך גם למישהי שיותר אוהבת את עצמה ויותר יכולה לשחרר, להבין, לא לשלוט
=
בהצלחה רבה רבה
-מאמינה בך!
 
שאלה שניה ניאו

* דיסוננס לגביי מי שאני – זה מעין מפגש של מי שהייתי בעבר ומי שאני רוצה ויכול להיות בעתיד, ונוצר, כלומר זה לא משהו ערטילאי אלא מוחשי ביותר בשבילי – אדם מורכב מאוד, עם צדדים שמאוד לא קל לי להתמודד איתם. אני אנסה להמחיש את זה באמצעות דוגמא אחת קטנה, אבל באמת זה נמצא אצלי בתחומים שונים – כל החיים הייתי שקט, ביישן, מאוד זהיר ומתוכנן, מתחשב בכולם, היה קשה לי להגיד "לא" לאנשים וכדומה. ולאט לאט בתהליך האישי שעברתי נהייתי יתר מוחצן, יותר ספונטני, יותר מעיז לעשות דברים חדשים שלא עשיתי בעבר, יותר "חוצפן", וגם הבטחון העצמי שלי עלה, אבל זה לווה הרבה פעמים בשאלה מי אני באמת ? ואם כבר פחות אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי או על מה שאני עושה או אומר, אז נהייתי יותר "אגרסיבי" בהתנהלות החברתית שלי, ממש מחפש את העימות עם אנשים כדי להרגיש שאני "מוציא" את מה שיש לי להגיד ( ולא שומר בפנים כבעבר ). אני מרגיש פחות רגיש למה שהאחר עובר, ואני אדם מאוד מאוד רגיש בטבעי ( hsp קלאסי אם את מכירה את המונח ). עכשיו, ברור לי שזה רק שלב מעבר, שלב בו אני משתנה והופך למישהו "אחר", אבל מעניין אותי לשמוע איך לדעתך נכון לעבור את התקופה הזו בה יש מעין מאבק תוך-נפשי באשר לכיוון העתידי שלי ?
=
> בד"כ או הרבה פעמים אנו נעים מקיצון אחד לשני כדי להגיע לאמצע
נראה לי שזה מה שקורה לך
יופי שאתה לא נבהל
אתה נשמע די רגוע ודי בטוח בעצמך
ברגע שיימאס לך להיכנס באחרים כדי להוכיח לעצמך משהו- תדע שהגעת לאמצע
:)
בהצלחה
 

ניאו30

New member
אהבתי את התשובה
זה גם מה שאני אומר לעצמי

מנסה להיות סלחני לעצמי, שזה גם דבר חשוב למי שרוצה להגיע יום אחד למקום של אהבה עצמית.
 
ניאו- 3

נראה לי שאתה יודע מה אתה רוצה
:)
אם לא-
עצום עיניים, קח מספר נשימות עמוקות ומרגיעות ושאל את עצמך
"האם ללמוד עכשיו הוראה נכון לי"?
- ספר לי מה הייתה התשובה
בהצלחה
 

ניאו30

New member
את צודקת, זה הרי תמיד ככה...

אנחנו יודעים את התשובה שיש לנו, אבל מחפשים את האישור מבחוץ ( מתקשר לשאלה הראשונה ), ודרך ה"חורים" האלו נכנסת הסביבה, ונכנסים הספקות הפנימיים. דרך אגב, למדתי הוראה. ההתלבטות הייתה אם לעסוק בהוראה...
 

פריאל12

New member
נדחפת ברשותכם :)

היי ניאו

מנקודת מבט אישית...
אני מורה זו השנה העשרים ויכולה לספר לך (ואתה לבטח יודע כי עבדת צמוד למחנכים ומורים מקצועיים)
שזו עבודה שוחקת, שואבת ופעמים רבות מתסכלת.
אני יכולה גם לומר לך שאני לא מצטערת לרגע על החלטתי להיות מורה, למרות רגעי המשבר הלא מעטים,
ושום דבר לא היה משכנע אותי לבחור במקצוע שונה.
עד כאן באשר אליי, ובנוגע אליך - אני מניחה שהאנשים הקרובים אליך שכל-כך דחפו ודוחפים אותך לזרועות ההוראה,
כנראה שזיהו בך את ה"ניצוץ", את הקסם הדרוש.
בהצלחה
 

ניאו30

New member
מעניין שנדחפנו אחד לשני...כמעט באותו זמן חחח

בוודאי שאני מכיר את השחיקה ומה שכתבת ( וגם הקטע על ה"ניצוץ" נכון...רואים את זה ! ). אני יכול להגיד לך שזו לא הסיבה העיקרית שאני לא רוצה להיות מורה. אני עשיתי תהליך עם עצמי, שלקח זמן די רב, ואז יום אחד זה הופיע לי בצורה מאוד ברורה מה המקום המתאים ביותר עבורי, מסיבות שונות. היום, אני כבר מרגיש שהחלטתי, ואני פשוט רוצה לקבל את ההחלטה הזו, להשלים איתה, כלומר לחיות עם הספק ובכל זאת ללכת ולעשות את זה. שלא תביני לא נכון, זה מה שאני עושה עכשיו, השאלה הייתה לגביי המאבק הפנימי עם הספקות, ואני פשוט אראה בכך משהו שבא עם כל החלטה שאני אעשה, ולכן הוא הדבר הפחות חשוב, ואני אתגבר עליו...

תודה, ובהצלחה גם לך !
 

פריאל12

New member
תודה רבה
אממ..קצת הסתבכתי עם תגובתך |תוה

החלטתך הסופית היא שאינך רוצה להיות מורה?
אם צדקתי, מעניין אותי אלו סיבות הובילו אותך להחלטה זו,
כי ניכר שההתלבטות לא קלה לך....

ובלי קשר להודעה זו, פשוט נזכרתי במשהו שרשמת בתגובתך למה שרשמתי,
ולא רציתי לפתוח שוב הודעה...
ריקוד?! מה.. איך... למה? והעיקר - איך זה משפיע ועוזר לך?
 

ניאו30

New member
החלטה מאוד לא קלה, ומצד שני...

ברגע שחשבתי על זה רק עם עצמי זה היה לי מאוד ברור...אפשר להגיד שכמה פעמים שתפסתי את עצמי ברגעים של השראה שהמוזה שרתה עליי ( בדרך כלל זה קורה לי אחרי שיר או סרט או כל דבר אחר שפותח את ארובות העיניים שלי ) ה"תשובה" פשוט צצה מאליה, זה הזמן שלא מנסים להראות חזקים, נכנסים לתוך הטראומה, לתוך הכאב, ממש לתוכו...החולשות שלי עלו אחת אחרי השניה, ואז מתוכם עלו גם הנקודות החזקות...זה פשוט קורה או פשוט קרה לי כשממש נתתי לעצמי ל"הנמס" אל תוך הכאב, אל תוך הדמעות, ולא עצרתי אותם ( דבר שאני עושה כשאני בחברה ) אלא נתתי להם להיות...זה משהו שמאוד קשה לי להסביר במילים...

מה הסיבות ? אני לא אוהב ולא מסתדר בסביבה לחוצה, אני זקוק לרוגע כדי לנשום (ממש לנשום ! ), אני מקבל סחרחורות ומרגיש חולשה בגוף מאוד מהר כשאני מוצף בהמון התרחשויות, בהמון גירויים, אני מאוד רגיש לרעש, אני מאוד אוהב להתמסר לילדים אבל כשזה צריך להיות לכיתה שלמה( כן, גם בחינוך מיוחד שזה כיתות של 5-8 ילדים ) צריך חשיבה יותר מערכתית, ולי יותר טבעי חשיבה אינדיבדואלית. בטבעי אני בן אדם מאוד לא תחרותי ומאוד לא שאפתן, אבל זה למעט הדברים החשובים לי ביותר אני דורש מעצמי הרבה, וגם מאחרים סביבי ( ולכן, זה יוצר הרבה מתחים בצוות ), לוקח הרבה ללב, ו...הלב שלי לפעמים צר מלהכיל את העוצמה שכרוכה בכיתה שלמה ( וצוות שלם יותר מכך...חחח ). לעומת זאת, כשמדובר בילד אחד, הגירויים החיצוניים פחות חזקים, צריך גם כאן להסתדר עם צוות, אבל נעשה בצורה יותר רגועה להערכתי, ובמיוחד היכולת שלי להתמסר עד הסוף לילד אחד, להיות שם בשבילו, ואולי אולי להשפיע עליו, אפילו על ילד אחד שהוא עולם ומלואו - בעיניי, זה הדבר שהכי קוסם לי, פשוט יושב בשבילי על כל הנקודות החזקות שלי, ואז זה פשוט ברור לי שזה המקום המתאים בשבילי בעולם. יש עוד הרבה יבות, כתבתי כאן רק את התמצית של העיקר, ואם מה שאני חושב יקרה או לא אני באמת לא יודע, יש משהו שצריך להשאיר כמסתורין בחיים, להשאיר כלא ידוע, ולא לברוח ממנו בבעתה אלא פשוט ללכת אל תוך הלא ידוע הזה עם אמונה ותקווה ופיתוח הכוחות הפנימיים שהכל יהיה טוב בסופו של דבר, שהכל לטובה, וגם אם לא אז אני אלמד לסמוך על עצמי שאני אדעלצאת מהמקום הזה ולהמשיך לחפש את המקום שלי במקום אחר...זה התהליך, זה המסע שכולנו עוברים למצוא את המקום הזה, את ה"בית" , את המקום שאפשר לנשום בו ולהרגיש שהגעת לאן שתמיד רצית, וכאן אני כבר לא מדבר רק על עבודה, אלא גם זוגיות, משפחה, מקום מגורים, העשייה שלך, התחביבים שאתה מוצא בדרך...למצוא את מי שאתה באמת אחרי הכל זה הדבר שבעיניי הוא הדבר החשוב ביותר שלשמו באנו לכאן, והתגשמנו לאדמה ולחיים...ואולי זה נשמע מליצי ופואטי ו"מילים גבוהות", אבל לא כך בשבילי, אני אוהב להוריד את ה"מילים הגבוהות", את החזון, אל תוך המציאות, לקרקע, אחרת זה לא באמת עוזר...

עכשיו, לגביי הריקודים - זה משהו מאוד אינדיבדואלי, זה יכול להיות כל דבר שמוצאים בדרך...בשבילי זה היה ה-דבר, ולמה ? כי אצלי הטראומה וההדחקה נכנסו אל תוך הגוף בצורה מאוד חזקה. אני אקצר כי אני חייב ללכת, אז בקיצור עד איזור שנות ה-30 המוקדמות שלי לא רקדתי, אף פעם, בכלל לא, ואז זה קרה פתאום, ומשם זה צמח. הגוף שלי צבר ואצר בתוכו את כל הרגשות שלא הוצאתי , ואז שהתחלתי לרקוד, לפעמים זה היה בבת אחת לפעמים בהדרגה, הריקוד שיחרר חלק מהרגשות, את הכאב, הכאב של מה שעברתי, על מי שהייתי, על מי שאני, וזה היה בשבילי מאוד חזק. רוב השנים הייתה לי חרדה חברתית מאוד חזקה, היה לי קושי לבטא את עצמי בחברה, לפגוש אנשים ממש, לדבר איתם כבני אדם, וכאן...פתאום כל הדברים האלו לא עניינו אותי, עד היום זה ככה, פשוט לא אכפת לי איך אני משתטה כשאני רוקד, איך זה נראה, מה אנשים חושבים. זה עזר לי מאוד לצאת לעולם אחרי השנים הרבות שהייתי בתוך הבועה שלי, בתוך הכאב אבל בלי יכולת לצאת משם. צעקתי ואף אחד לא שמע...זו ההרגשה הכי קשה שאפשר לתאר...פתאום יכולתי לצעוק, יכולתי לרקוד, יכולתי לשיר...יכולתי להיות מי שאני, בלי מסיכות, בלי הגנה, בלי חומות....זה תהליך כמובן , שלא הסתיים, אבל תמד חשבתי שמה שחשוב זו לא המטרה אלא הדרך, לא ההגעה אל ה"יעד" אלא מה שמגלים בדרך, ולכן אני לא ממש מנסה ל"הגיע" לאיזה מקום בתחום הזה אלא פשוט לתת לו להיות...להיות ולחיות ! גם זה על קצה המזלג...באמת !... את יכולה לקרוא עוד קצת משהו שכתבתי בבלוג שלי מיד לאחר שהפעם הראשונה שרקדתי קרה, וזה ממשיך מאז...
 

פריאל12

New member
ניאו, תודה על הפתיחות המקסימה


בהחלט אכנס לבלוג - כיף לקרוא אותך :) אתה כותב בצורה משתפת ומקסימה.
 

פריאל12

New member
אגב, בקשר לריקוד...

אני כנראה במצב בו היית לפני שהתחלת לרקוד.
קשה לי להשתטות ואני חושבת על התגובות של האחרים...
 

פריאל12

New member
ערב טוב


אשאל שאלה שהיא לבטח שחוקה:
זה שאדם צריך לקבל את עצמו ולאהוב את עצמו, ואהבה זו תקרין גם על סביבתו
והוא יקבל אהבה מהסביבה - זה ברור.
אבל השאלה: כיצד ניתן לעשות זאת?
איך אדם מגיע למצב שבו ביטחונו העצמי מועצם?
האם הכרחי הדבר שיפנה לעזרה חיצונית, או שאפשרי בידו לעבוד על עצמו ולהגיע לתוצאות לבד?
ואם זה אפשרי, מה הם הכלים שברשותנו לעשות זאת?
 
הי פריאל :)

מה אכפת לנו אם שחוקה או לא? זה מעניין אותך וזה מה שחשוב
:)

תלוי במה בנאדם עבר בחייו
אם גדלת בבית שבו האמא לא אהבה, לא הייתה זמינה, בעיקר התלוננה וכל מה שהילד עשה- לא היה טוב בשבילה
יש מצב שהילד- או אם כבר איש מבוגר- מומלץ להיעזר בגורם חיצוני וזאת כדי לנקות את משקעי העבר
לעשות הפרדה בין אמא (ההיא) לאני.
אם גדלת בבית מכיל ואוהב עם מעט "מעידות" העבודה יכולה להיות עצמאית וקלה יותר
לדוגמא- משפטים חיוביים כל יום
מילה טובה על מעשה נכון (טפיחה עצמית על השכם)
הפסקת הלקאה במיידי
זו עבודה ותרגול ומודעות- אבל זה אפשרי
-
בהצלחה וחיבוק
 
למעלה