שלום לכולם

אדומה2

New member
שלום לכולם

שמי יעל, אני בת 27. לפני 11 חודשים (ב-1.9 זה יהיה 11 חודשים בול) אימא שלי נפטרה באופן פתאומי ביותר, אימא שלי שהייתה לי כל ליבי. פתאום היום הרגשתי צורך להיכנס לפורום הזה למרות שאני יודעת על קיומו כבר כמה חודשים כי הכלבה שלי נדרסה למוות ביום שלישי, כלבה שהייתה איתי כמעט 10 שנים. לפני זה, אבחנו אצל אבא שלי סרטן והוא עבר ניתוח מאוד גדול (שלפוחית שתן) ועכשיו מחכים לתוצאות הביופסיה. בין לבין אני בטיפול פסיכולוגי שעם כל זה שהוא הפגיש אותי עם אדם שמקשיב עם הלב הרחב והחם שלו, הוא גם מעמיד אותי בפני אמיתות שקשה לי לפעמים לעכל... בקיצור, השנה הזו היא שנה איומה ואני ממש מרגישה מאוימת מהשנה החדשה, מין תחושה של- מי הבא בתור? יש בי גם רצון לתקווה, רצון לטוב, רצון לחיות את חיי באופן שאני תמיד רציתי ועדיין רוצה לחיות- לפי הרצון שלי ולא לפי החרדות שלי, אבל לפעמים, לאור מה שקרה השנה, אני ככה מפחדת לפעמים, אתם יודעים למה אני מתכוונת? קראתי קצת את הדברים שכתבתם ואני מעריכה שכל אחד ממקומו הוא יכול להבין על מה אני מדברת. אני יודעת ומרגישה את חסרונה בכל דבר שאני עושה, הגוף שלי ברבדים כל כך עמוקים זועק לחום שלה- לא רק ממגע יד אלא גם ממבטה, שיכול היה לתת לי כל כך הרבה שמחה וגאווה.... ואני מתגעגעת לחיוך שלה שהיה חם ואוהב. אני מתגעגעת לצחוק איתה בטירוף, אני מתגעגעת לדעת שאני יכולה להתקשר מתי שאני רק רוצה והיא שם. היא פשוט חסרה לי. אתמול הייתי בחתונה של חברה טובה שלי והשמחה שלי עבורה הייתה מהולה בעצב תהומי על כך, שאימא שלי לא תעמוד איתי מתחת לחופה. ואולי גם אבא שלי לא כי מעבר למחלה אם היא עדיין קיימת בו או לא, הוא בן 76, ואומנם הגיל הוא עניין כרונולוגי ותו לא- אבל אי אפשר להתעלם מזה. ואין לי חבר, אין לי אהבה שיכולה לתמוך בי במצבים קשים כל כך, כך שגם לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת- רגע, יעל, על מה את מדברת בכלל?! קודם תתפסי מועמד ואחר כך תבדקי מי יהיה ומי לא יהיה. ואולי לא יהיה אף פעם חבר?? לא היה עד היום, אז למה שפתאום אני אמצא אותו? הכל מאוד מבולבל. קיימים בי כל הקולות כמעט, לפעמים כך נדמה לי לפחות, ומדי פעם הקול הפסימי משתלט, כמו היום. אני חושבת שבסך הכל אני בסדר. זה עדיין לא משנה את העובדה שהייתי רוצה שאימא שלי תהיה פה איתי, תביט בי, תיגע בי ותגיד לי "אני גאה בך ילדה שלי, את כל כך נפלאה ונהדרת שלי, אני אוהבת אותך". כמו תמיד.
 

אילן 29

New member
אני איתך בכאבך

היי אדומה אני כל כך מבין את כאבך...גם אני איבדתי את אימי לפני 4 ח´ אין מילים שיכולות לתאר את הכאב והגעגוע למרות שאת מנסה אינך יכולה להיות כלכך פסימית לגבי המשך דרכך צאי אל העולם בחיוך וחפשי לך נפש תאומה שתבין את כאבך ותתן לך כתף תומכת ויד מושטת... בכל אופן אני מרשה לעצמי לדבר בשם כולם ולומר לך שאנחנו כאן בשבילך
 

אדומה2

New member
תודה../images/Emo20.gif

אני יודעת שפסימיות לא ממש תעזור לי במצבי, אבל לפעמים הגלים גדולים ממני, כך שנראה לי יותר נכון לתת להם לשטוף עד שירגעו, במקום להילחם בהם. בדרך כלל הטקטיקה הזו עובדת טוב. אני רק מפחדת שעכשיו כל עליה תגדע בירידה כואבת.... אז לפעמים נדמה לי שאולי עדיף לא לעלות, על מנת שהירידה לא תהיה כל כך מרסקת. ומיד אני מרגישה את הקול הזה הפנימי שאינו מוכן לוותר. לנוח- אולי, אבל לא לוותר. תודה אילן.
 
אדומה חמודה...

אסור לתת לגלים לשטוף... כי הם לא ירגעו, ועד שירגעו את כבר טיתבעי. אדומה, אני איבדתי את אבי בגיל 12.. אני לא מדמינת לעצמי איך את מרגישה, בגיל 12 לא חשבתי על חתונה... בגיל 12 לא חשבתי כמו בת 20+... חמודה... אנחנו פה בישבילך! יש לנו שתי כתפים, אחת לסחוב נטל ואחת לתת לבוכים. בואי, דברי איתנו שתפי. אנחנו כאן בשבילך! שולחת לך
גדול...
 

אדומה2

New member
למה רוני לא חשובה?

לצערי בגילי הקצר (אם כי הוא מרגיש לפעמים יותר מדי מתקדם) הספקתי לגלות שכל תחושה שאתה מדכא- סופה להתפרץ החוצה כסערה רועמת, ובדרך כלל זה קורה בתזמון הכי גרוע שיכול להיות בעולם. לכן אני מוצאת לנכון לבדוק כל גל פסימיות שכזה ולראות לאן הוא לוקח- אם הוא שוטף ועובר, מה טוב. אך אם הוא מהגלים הערמומים האלה, ששוטפים ושוטפים ושוכחים להירגע בדרכם אל החוף, אני משתדלת לנפץ אותם הכי מהר שאני יכולה, ויש כל מיני דרכים לעשות את זה. מה שאני מנסה לומר, זה שאני חושבת שלכל רגש צריך לתת את המקום שלו, הדחקה לא הביאה אותי למקומות טובים בחיים. תודה על הצעת הכתפיים :), כל עוד אתם זוכרים שהדיל הזה עובד לשני הכיוונים, אני בעסק. תודה ושבת שלום, יעל
 
למעלה