שלום לכולם
שמי יעל, אני בת 27. לפני 11 חודשים (ב-1.9 זה יהיה 11 חודשים בול) אימא שלי נפטרה באופן פתאומי ביותר, אימא שלי שהייתה לי כל ליבי. פתאום היום הרגשתי צורך להיכנס לפורום הזה למרות שאני יודעת על קיומו כבר כמה חודשים כי הכלבה שלי נדרסה למוות ביום שלישי, כלבה שהייתה איתי כמעט 10 שנים. לפני זה, אבחנו אצל אבא שלי סרטן והוא עבר ניתוח מאוד גדול (שלפוחית שתן) ועכשיו מחכים לתוצאות הביופסיה. בין לבין אני בטיפול פסיכולוגי שעם כל זה שהוא הפגיש אותי עם אדם שמקשיב עם הלב הרחב והחם שלו, הוא גם מעמיד אותי בפני אמיתות שקשה לי לפעמים לעכל... בקיצור, השנה הזו היא שנה איומה ואני ממש מרגישה מאוימת מהשנה החדשה, מין תחושה של- מי הבא בתור? יש בי גם רצון לתקווה, רצון לטוב, רצון לחיות את חיי באופן שאני תמיד רציתי ועדיין רוצה לחיות- לפי הרצון שלי ולא לפי החרדות שלי, אבל לפעמים, לאור מה שקרה השנה, אני ככה מפחדת לפעמים, אתם יודעים למה אני מתכוונת? קראתי קצת את הדברים שכתבתם ואני מעריכה שכל אחד ממקומו הוא יכול להבין על מה אני מדברת. אני יודעת ומרגישה את חסרונה בכל דבר שאני עושה, הגוף שלי ברבדים כל כך עמוקים זועק לחום שלה- לא רק ממגע יד אלא גם ממבטה, שיכול היה לתת לי כל כך הרבה שמחה וגאווה.... ואני מתגעגעת לחיוך שלה שהיה חם ואוהב. אני מתגעגעת לצחוק איתה בטירוף, אני מתגעגעת לדעת שאני יכולה להתקשר מתי שאני רק רוצה והיא שם. היא פשוט חסרה לי. אתמול הייתי בחתונה של חברה טובה שלי והשמחה שלי עבורה הייתה מהולה בעצב תהומי על כך, שאימא שלי לא תעמוד איתי מתחת לחופה. ואולי גם אבא שלי לא כי מעבר למחלה אם היא עדיין קיימת בו או לא, הוא בן 76, ואומנם הגיל הוא עניין כרונולוגי ותו לא- אבל אי אפשר להתעלם מזה. ואין לי חבר, אין לי אהבה שיכולה לתמוך בי במצבים קשים כל כך, כך שגם לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת- רגע, יעל, על מה את מדברת בכלל?! קודם תתפסי מועמד ואחר כך תבדקי מי יהיה ומי לא יהיה. ואולי לא יהיה אף פעם חבר?? לא היה עד היום, אז למה שפתאום אני אמצא אותו? הכל מאוד מבולבל. קיימים בי כל הקולות כמעט, לפעמים כך נדמה לי לפחות, ומדי פעם הקול הפסימי משתלט, כמו היום. אני חושבת שבסך הכל אני בסדר. זה עדיין לא משנה את העובדה שהייתי רוצה שאימא שלי תהיה פה איתי, תביט בי, תיגע בי ותגיד לי "אני גאה בך ילדה שלי, את כל כך נפלאה ונהדרת שלי, אני אוהבת אותך". כמו תמיד.
שמי יעל, אני בת 27. לפני 11 חודשים (ב-1.9 זה יהיה 11 חודשים בול) אימא שלי נפטרה באופן פתאומי ביותר, אימא שלי שהייתה לי כל ליבי. פתאום היום הרגשתי צורך להיכנס לפורום הזה למרות שאני יודעת על קיומו כבר כמה חודשים כי הכלבה שלי נדרסה למוות ביום שלישי, כלבה שהייתה איתי כמעט 10 שנים. לפני זה, אבחנו אצל אבא שלי סרטן והוא עבר ניתוח מאוד גדול (שלפוחית שתן) ועכשיו מחכים לתוצאות הביופסיה. בין לבין אני בטיפול פסיכולוגי שעם כל זה שהוא הפגיש אותי עם אדם שמקשיב עם הלב הרחב והחם שלו, הוא גם מעמיד אותי בפני אמיתות שקשה לי לפעמים לעכל... בקיצור, השנה הזו היא שנה איומה ואני ממש מרגישה מאוימת מהשנה החדשה, מין תחושה של- מי הבא בתור? יש בי גם רצון לתקווה, רצון לטוב, רצון לחיות את חיי באופן שאני תמיד רציתי ועדיין רוצה לחיות- לפי הרצון שלי ולא לפי החרדות שלי, אבל לפעמים, לאור מה שקרה השנה, אני ככה מפחדת לפעמים, אתם יודעים למה אני מתכוונת? קראתי קצת את הדברים שכתבתם ואני מעריכה שכל אחד ממקומו הוא יכול להבין על מה אני מדברת. אני יודעת ומרגישה את חסרונה בכל דבר שאני עושה, הגוף שלי ברבדים כל כך עמוקים זועק לחום שלה- לא רק ממגע יד אלא גם ממבטה, שיכול היה לתת לי כל כך הרבה שמחה וגאווה.... ואני מתגעגעת לחיוך שלה שהיה חם ואוהב. אני מתגעגעת לצחוק איתה בטירוף, אני מתגעגעת לדעת שאני יכולה להתקשר מתי שאני רק רוצה והיא שם. היא פשוט חסרה לי. אתמול הייתי בחתונה של חברה טובה שלי והשמחה שלי עבורה הייתה מהולה בעצב תהומי על כך, שאימא שלי לא תעמוד איתי מתחת לחופה. ואולי גם אבא שלי לא כי מעבר למחלה אם היא עדיין קיימת בו או לא, הוא בן 76, ואומנם הגיל הוא עניין כרונולוגי ותו לא- אבל אי אפשר להתעלם מזה. ואין לי חבר, אין לי אהבה שיכולה לתמוך בי במצבים קשים כל כך, כך שגם לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת- רגע, יעל, על מה את מדברת בכלל?! קודם תתפסי מועמד ואחר כך תבדקי מי יהיה ומי לא יהיה. ואולי לא יהיה אף פעם חבר?? לא היה עד היום, אז למה שפתאום אני אמצא אותו? הכל מאוד מבולבל. קיימים בי כל הקולות כמעט, לפעמים כך נדמה לי לפחות, ומדי פעם הקול הפסימי משתלט, כמו היום. אני חושבת שבסך הכל אני בסדר. זה עדיין לא משנה את העובדה שהייתי רוצה שאימא שלי תהיה פה איתי, תביט בי, תיגע בי ותגיד לי "אני גאה בך ילדה שלי, את כל כך נפלאה ונהדרת שלי, אני אוהבת אותך". כמו תמיד.