יעל של אודי
New member
שלום לכולם
קשה להיות בארץ. לא האמנתי עד כמה החזרה תהיה כואבת. הכל חוזר. שם באיטליה אנחנו מצליחים להתחמק. אם לא מתאים אז לא יוצאים מהבית. פה אין לנו ברירה. אנחנו כל כזמן עם אנשים. לרוב בני משפחה שעם חלקם פשוט צריך לשחק אותה כי הם לא מסוגלים להתמודד עם זה ועם אחרים לא צריך לשחק אותה אבל התחושה הכללית היא לא נעימה. מזוייפת כזאת. האמת שפשוט בא לי לחזור לאיטליה. שם אני מרגישה שיש לי איזושהי שליטה על חיי. המחשבה שאודי חוזר לפני ואני נשארת שבועיים בלעדיו מעוררת בי חרדה. כמה השתניתי. הייתי בן אדם חזק ועצמאי. נעשיתי קטנה, תלותית, חסרת בטחון ושברירית. לא מכירה את עצמי יותר. לא אוהבת את התחושות האלה. אתמול הלכתי לבקר את החברה הכי טובה שלי. ההפרש בהריון שלנו היה עניין של כחודש ימים. אז אני "ילדתי" לפני כמעט חודש והיא אוטוטו... ידעתי שזה יהיה קשה, חייב להיות. לא יכולתי להסתכל לה על הבטן. דבר לא פשוט כשיושבת ממולך אישה בחודש תשיעי - זה הכל רק בטן. מצאתי את עצמי מתחמקת ממבטה. בורחת למטבח כי הדמעות עולות ורצה לשירותים כדי לבכות אותן. רציתי למות. הכל חזר לקדמותו. כאילו כל ההשלמה והכרה שהגעתי אליהם אחרי חודשים של עבודה קשה - פוף! נעלם כלא היה. הקנאה גדולה מנשוא. אין נורא מלקנא בחברה הכי טובה שלך על אושר שכל כך מגיע לה. איך מתמודדים עם האושר הכי גדול מהול בעצב הכי נורא?! אני מרגישה איך היחסים האלה בורחים לי מבין האצבעות. אני לא מצליחה לתפוס במשהו קונקרטי שיבטיח את עתיד החברות הזאת. מסכנה, מה היא אשמה. היא רק נכנסה להריון. אני זו שדפקתי את כל התוכניות. אז מה היא אשמה??! היא לא אמרה מילה על ההריון או על הלידה, כאילו ניסתה להסתיר את עובדת היותה בהריון, אפילו כסתה את הבטן בכרית...נבוכה שהכל ממשיך בסדר. מסכנה. אני מרגישה כעס גואה ולא יודעת לאן לנתב אותו. נמאס לי ! כל כך נמאס לי
קשה להיות בארץ. לא האמנתי עד כמה החזרה תהיה כואבת. הכל חוזר. שם באיטליה אנחנו מצליחים להתחמק. אם לא מתאים אז לא יוצאים מהבית. פה אין לנו ברירה. אנחנו כל כזמן עם אנשים. לרוב בני משפחה שעם חלקם פשוט צריך לשחק אותה כי הם לא מסוגלים להתמודד עם זה ועם אחרים לא צריך לשחק אותה אבל התחושה הכללית היא לא נעימה. מזוייפת כזאת. האמת שפשוט בא לי לחזור לאיטליה. שם אני מרגישה שיש לי איזושהי שליטה על חיי. המחשבה שאודי חוזר לפני ואני נשארת שבועיים בלעדיו מעוררת בי חרדה. כמה השתניתי. הייתי בן אדם חזק ועצמאי. נעשיתי קטנה, תלותית, חסרת בטחון ושברירית. לא מכירה את עצמי יותר. לא אוהבת את התחושות האלה. אתמול הלכתי לבקר את החברה הכי טובה שלי. ההפרש בהריון שלנו היה עניין של כחודש ימים. אז אני "ילדתי" לפני כמעט חודש והיא אוטוטו... ידעתי שזה יהיה קשה, חייב להיות. לא יכולתי להסתכל לה על הבטן. דבר לא פשוט כשיושבת ממולך אישה בחודש תשיעי - זה הכל רק בטן. מצאתי את עצמי מתחמקת ממבטה. בורחת למטבח כי הדמעות עולות ורצה לשירותים כדי לבכות אותן. רציתי למות. הכל חזר לקדמותו. כאילו כל ההשלמה והכרה שהגעתי אליהם אחרי חודשים של עבודה קשה - פוף! נעלם כלא היה. הקנאה גדולה מנשוא. אין נורא מלקנא בחברה הכי טובה שלך על אושר שכל כך מגיע לה. איך מתמודדים עם האושר הכי גדול מהול בעצב הכי נורא?! אני מרגישה איך היחסים האלה בורחים לי מבין האצבעות. אני לא מצליחה לתפוס במשהו קונקרטי שיבטיח את עתיד החברות הזאת. מסכנה, מה היא אשמה. היא רק נכנסה להריון. אני זו שדפקתי את כל התוכניות. אז מה היא אשמה??! היא לא אמרה מילה על ההריון או על הלידה, כאילו ניסתה להסתיר את עובדת היותה בהריון, אפילו כסתה את הבטן בכרית...נבוכה שהכל ממשיך בסדר. מסכנה. אני מרגישה כעס גואה ולא יודעת לאן לנתב אותו. נמאס לי ! כל כך נמאס לי