שלום לכולם

[יעל של אודי]

שלום לכולם

קשה להיות בארץ. לא האמנתי עד כמה החזרה תהיה כואבת. הכל חוזר. שם באיטליה אנחנו מצליחים להתחמק. אם לא מתאים אז לא יוצאים מהבית. פה אין לנו ברירה. אנחנו כל כזמן עם אנשים. לרוב בני משפחה שעם חלקם פשוט צריך לשחק אותה כי הם לא מסוגלים להתמודד עם זה ועם אחרים לא צריך לשחק אותה אבל התחושה הכללית היא לא נעימה. מזוייפת כזאת. האמת שפשוט בא לי לחזור לאיטליה. שם אני מרגישה שיש לי איזושהי שליטה על חיי. המחשבה שאודי חוזר לפני ואני נשארת שבועיים בלעדיו מעוררת בי חרדה. כמה השתניתי. הייתי בן אדם חזק ועצמאי. נעשיתי קטנה, תלותית, חסרת בטחון ושברירית. לא מכירה את עצמי יותר. לא אוהבת את התחושות האלה. אתמול הלכתי לבקר את החברה הכי טובה שלי. ההפרש בהריון שלנו היה עניין של כחודש ימים. אז אני "ילדתי" לפני כמעט חודש והיא אוטוטו... ידעתי שזה יהיה קשה, חייב להיות. לא יכולתי להסתכל לה על הבטן. דבר לא פשוט כשיושבת ממולך אישה בחודש תשיעי - זה הכל רק בטן. מצאתי את עצמי מתחמקת ממבטה. בורחת למטבח כי הדמעות עולות ורצה לשירותים כדי לבכות אותן. רציתי למות. הכל חזר לקדמותו. כאילו כל ההשלמה והכרה שהגעתי אליהם אחרי חודשים של עבודה קשה - פוף! נעלם כלא היה. הקנאה גדולה מנשוא. אין נורא מלקנא בחברה הכי טובה שלך על אושר שכל כך מגיע לה. איך מתמודדים עם האושר הכי גדול מהול בעצב הכי נורא?! אני מרגישה איך היחסים האלה בורחים לי מבין האצבעות. אני לא מצליחה לתפוס במשהו קונקרטי שיבטיח את עתיד החברות הזאת. מסכנה, מה היא אשמה. היא רק נכנסה להריון. אני זו שדפקתי את כל התוכניות. אז מה היא אשמה??! היא לא אמרה מילה על ההריון או על הלידה, כאילו ניסתה להסתיר את עובדת היותה בהריון, אפילו כסתה את הבטן בכרית...נבוכה שהכל ממשיך בסדר. מסכנה. אני מרגישה כעס גואה ולא יודעת לאן לנתב אותו. נמאס לי ! כל כך נמאס לי

 

[ליבי ר]

מבינה אותך

יעל, אני כל כך מבינה אותך. החברה הכי טובה שלי הייתה בהריון יחד איתי וילדה לפני חודש. היה לי מאוד קשה לבקר אותה בבית החולים. אין מקום לקנאה ביננו ובכל זאת אני מקנאה על זה שהיא עברה הכל כל כך בקלות - התוצאות של כל הבדיקות שלה היו נפלאות והלידה הייתה מוצלחת ולמה זה לא מגיע לי. אני מנסה להתגבר על זה וכשאני נפגשת איתה ורואה אותה עם התינוקת שלה זה מאוד מחזק לי את זה שאני רוצה תינוק משלי. זה ממש לא קל, יכול להיות שלי קל יותר כי אני שוב בהריון, אבל אני מחכה עכשיו לתוצאה של מי שפיר ואני בלחץ היסטרי. אני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת להתראוות איתה בשבועיים הקרובים עד לקבלת התוצאה. ואם התוצאה לא תהיה טובה, בכלל אני לא יודעת איך אתמודד עם זה, אבל אני מאמינה שהחברות שלכן לא תפגע, כי חברה שלך נשמעת רגישה לזה, וגם את תהיי שוב בהריון והמצב ישתנה. אין לך אפשרות לחזור עם אודי ולא לחכות עוד שבועיים? אם יותר קל לך שם אז אין לך סיבה להכאיב לעצמך. ליבי.

 

[תמי ס]

יעלי שלנו

זה ברור שקשה, כי כאן אתם צריכים להתמודד עם כולם, עם המבטים, עם התהיות, עם הציפיות של הסביבה (מה? עוד לא התאוששת?) וכל אחד מרגיש חייב לדחוף את אפו לעניינים שבכלל לא נוגעים בו... ואת מנסה לחייך, ולשדר תחושה של "אני כבר בסדר" ולשחק את המשחק שלהם... וזה כל כך מתיש... משאיר אותך עם ההרגשה שהדבר שאת הכי רוצה לעשות כרגע זה רק להתכרבל, לעצום עיניים ולהפוך שוב לאותה יעל שהיית פעם... עד לפני שבעה חודשים. לגבי חברתך שעומדת ללדת, זה קטע נפשי קשה ביותר, יש לי חברה (לא חברה טובה אבל חברה) שהיה פער של חודש בין ההריונות שלנו, ומאז שהפסקתי את ההריון לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה ועל הבטן שלה יותר. גם כשהריתי שוב (בשלב שעוד חשבתי שהכל בסדר...) לא הייתי מסוגלת להתמודד איתה, וכשנולד התינוק לא יכולתי להסתכל עליו, דבר שאין לי עם תינוקות אחרים. יש דברים בחיים שכואבים לנו יותר מדברים אחרים, ויש אנשים (או תינוקות) שלעולם יזכירו לנו את שאיבדנו. זה נכון שבשלב כלשהו בהריון האחרון, בשלב שחשבתי שהכל תקין, הצלחתי להסתכל מעט לכיוון התינוק הזה, ניסיתי לגרום לעצמי שקצת פחות יכאב וכמעט שיכנעתי את עצמי שהנה, זה בא ואני יכולה... ואז הופסק גם ההריון הזה ושוב איני יכולה... ולמה אני מלהגת כאן כל כך הרבה? כדי לנסות להסביר לך יעל, שייתכן שהיחסים האלה לא בורחים לך מבין האצבעות, (בייחוד כיוון שהיא כל כך רגישה כמו שכתבת, ולא דיברה על הריונה ואפילו כסתה את הבטן...) ייתכן שברגע שיהיה לך הריון חדש, תקין, ותינוק בריא ושלם, נראה שאז תוכלי לחדש את החברות שבינכן. למזלך את גרה באיטליה ואינך נדרשת להתמודדות יום-יומית עם הדברים המוחשיים הכואבים האלה (אלא רק עם אלה שבלבך פנימה!). מבינה אותך שנמאס לך, שולחת לך חיבוק גדול ומקווה איתך יחד שעוד יהיה טוב. תמי

 

[יעל של עדי]

כל כך מבינה

יום לפני שעדי שלי נפטרה, ילדה חברה טובה במושב. זה היה נורא. היא הסתובבה עם תינוקת ואני עם כלום. אחרי כמה ימים היא באה לבקר ואני עו עם בטן שבתוכה תינוקת מתה. אחרי כמה דקות התקשר בעלה וקרה לה לבוא להניק. אין לי מילים לומר מה הרגשתי. אני יכולה לומר לך שאין לי מושג איך הילדה הזאת נראתה עד גיל שנתיים כי פשוט לא יכולתי לראות אותה. עד היום אני לא ממש יכולה לתקשר איתה. את יום ההולדת שלה אני לא ממש חוגגת למרות שמזמינים אותי. בקיצור, זה לא קל ולא נהייה קל. מה שכן, לומדים להתעלם. זה מה שאני עשיתי. אני מניחה שכל אחד עושה מה שמתאים לו. אין לי הצעות בשבילך. תחזיקי מעמד. אם לא מתאים לך להיות במקומות האלה, מצאי דרך לצאת מהם. אל תתביישי לומר מה מציק לך ומה את צריכה. אנחנו נוטים לקחת על עצמינו אחריות שלא מתאימה לנו. אולי אם היית בוכה ליד החברה שלך, גם לה היה קל יותר. אני יודעת שהחברה שלי אמרה שהיא הרגישה שבזמן שהיא הייתה צריכה חברה יותר מכל (כי גם לה היה לא קל עם זה שחברה שלה איבדה תינוקת כשהיא מגדלת תינוקת...) היא איבדה אותי כחברה. אני יודעת שמצבה היה טוב משלי, אבל בכל זאת אני יודעת שהיה לה קשה. שמרי על עצמך ועל אודי. יעל

 

[זוהרה מצליחה החודש]

יעל יקרה

אני יודעת ומבינה כמה קשה. איזה "ביקור מולדת", הא? הלב בוודאי חשב והרגיש את ביקור המולדת שיכול היה להיות. הייתם צריכים להיות שלושה בביקור הזה, ונותרתם שניים, כואבים ועצובים ונשמה אחת אבודה. חברה טובה טובה שלי, שנוסעת עוד מעט לחול, לשלוש שנים, הרתה יחד איתי (בהפרש של שבוע ,"לטובתי"). יחד עברנו את השליש הראשון, קנינו בגדי הריון וידענו ששתינו נושאות בנות. בתה כעת בת 3 חודשים, אני מאוד אוהבת את חברתי, שהיא רגישה ועדינה. אבל לא אשקר ואומר שלא קשה לי לראות אותה מיניקה, או משתמשת במילה הכל כך עוצמתית "אמא". החברות בינינו טובה וחזקה, אבל גם בה, כמו ב

שלי יש סדק. יש צלקת, שאני מקווה שמרחבי הזמן והמקום יקהו. יומיים לפני הסקירה הגורלית, סיפר לי בן זוגי שאשתו של השותף שלו בהריון, שבועיים אחריי. הם התחתנו שלושה חודשים קודם. ישבתי על המיטה בחדר השינה שלנו ובכיתי נורא. התייפחתי ממש בבכי קורע לב. בן זוגי היה כל כך מופתע, הוא זכר את הבכי הזה מימי השליליים של הטיפולים ולא הבין, הרי אנחנו בשבוע 16 והכל עד עכשיו נראה כל כך טוב.... כנראה שבלבי כבר ידעתי אז, שסופו של ההריון הזה לא יהיה בלידה של ילד חי. לפעמים, ברגעי הייאוש הקשים, ויש לא מעט כאלה... אני תוהה האם מישהו באמת יקרא לי פעם "אמא", או שהכינוי הזה יישאר "וירטואלי" עבורי. חזק בעוצמות שהרגשתי כשבחרתי שהגר לא תיוולד וחזק עם כל בדיקת בטא שלילית שדופקת על דלתי. יעלי, אל תקשי עם עצמך, זרמי עם רגשותייך. ייתכן ויש פצע כעת מדמם בחברות, אבל עם הזמן הוא יגליד ויירפא. לעבור לגמרי, זה כנראה לעולם לא יקרה, שכן חיינו לעולם לא יהיו כשהיו קודם.

 

[לולה א]

יעל יקרה!

כל כך כואב לשמוע שקשה לך עכשיו הייתי רוצה להגיד לך משהו על מנת להקל, אבל אין לי מילים. מקווה שהזמן יעבור מהר ותחזרי למקום שבו נוח לך להיות. ודווקא מהמקום הרע שאת נמצאת בו, תוכלי לגדול ולצמוח ולהחזיר לעצמך את הביטחון והחוזק שלך, בעזרת הרבה רצון ותקווה ובעזרת בן זוגך היקר. עד שנחבוק תינוקות משלנו עוד הרבה נשים יהיו בהריון ועוד הרבה תינוקות יוולדו לעולם והרבה פעמים זה יקרה לאנשים הקרובים לנו, זה קשה וכואב, זה מחזיר לנו את הכאב והזכרונות מהחוויה האישית שלנו, אבל אי אפשר שלא לראות את זה. חברתך הטובה לא אשמה במה שקרה לך אבל גם את לא אשמה! והקנאה שאת מרגישה היא נורמלית, לצערינו אנחנו צריכות ללמוד להתגבר עליה ולנסות לדבר ולשתף בתחושותינו. נראה לי שחברתך מספיק רגישה כדי להבין את הקושי שלך, ואולי זה טוב שעכשיו תהיי עכשיו רחוקה, אני בטוחה שמקום אחר ובזמן אחר תוכלו שוב לחזור לחברות שהיתה. ימים של אושר יגיעו גם אליך! מחבקת אותך חזק לולה

 

[קטיה 007]

ליעל

אני מבינה כל כך מה עובר עליך אבל אין לי מספיק מילים חזקות שיהפכו את המצב. ביחד איתי היו בהריון 2 חברות ההבדל בינינו היה הפרש של שבוע בין אחת לשניה כשאני הובלתי כשקרה המקרה אחת מהן הגיעה לבית החולים והשניה לא יכלה להתמודד ולי היה קשה יותר במהלך ההריון שלהן עם החברה שהגיעה לבית החולים אני זוכרת איך הייתי מכריחה את עצמי להגיע למפגשים איתם, נכון היו המון פעמים שברחתי ממפגשים כאלו אבל המפגש הראשון אחרי המקרה היה לאחר כחודש בבאולניג ואני פשוט ברחתי לשרותים ולא הפסקתי לבכות עד היום אני מקנאה בהן על הבנות היפות שלהן למרות שאני כבר בהריון. מקווה שיהיו ימים טובים יותר שולחת

לחיזוק קטיה

 

[יעל של אודי]

יעל של עדי, תמי, לולה, זורה וקטיה

היקרות תודה על הקרבה, השיתוף והתמיכה. אני באמת לא נמצאת במקום טוב כרגע אבל מקווה לעמוד בזה. היחסים שלי עם החברה הזאת היו קרובים להפליא. לפעמים חשבתי שזה מוגזם. אבל היא פשוט החברה הכי טובה. החלום שלנו היה כלכך קרוב להתגשם והכל היה כלכך לא מתוכנן. במקרה יצא לנו ביחד ומשם החלום התחיל לגדול ולגדול. לשתינו היו בנות (לה עדיין יש), צחקנו על איך שנכריח אותן להיות חברות בין אם ירצו ובין אם לאו, איך שנחגוג להן ביחד יומולדת ועל איך שהחיים מוזרים לפעמים: איך הם נתנו לנו לחוות ביחד את המתנה הזאת למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי, זה היה הנס הקטן שלנו. עולם ומלואו יצרתי סביב הקטנה שלי, וכל פעם שאני אפילו חושבת עליה, על בתה שתוולד בקרוב ועל האושר הגדול שלה זה רק מעצים את העצב הנורא שלי. זוהי תחושה קשה, שהשמחה שלה גורמת לי לעצב כה רב. אני מפחדת כל כך שלא אוכל להתקשר לתינוקת שלה כיון שאני אזהה בה את התינוקת שאיבדתי. זה מפחיד אותי וקשה לי. אני יודעת שאין מה לומר ואין מילות קסם שיעזרו לשפר אבל רק רציתי להמשיך לשתף ליל מנוחה לכולם יעל

 

[sael]

יעל יקרה

כפי שאמרת בעצמך, אכן אין הרבה מה לומר. גם לי יש חברה (יותר נכון אשתו של חבר טוב) שבהריון וההפרשים בין ההריונות שלנו היו שבועיים (היא הקדימה אותי בשבועיים) וכל פעם שאני רואה אותה עם הבטן שגודלת קשה לי לא לחוש קנאה, ולשמוע את כל ההתלהבות של החבר´ה על איך שגדלה לה הבטן וכמה ההריון יפה ומוחשי, זה פשוט צובט כי הייתי צריכה להיות באותו מקום שהיא. וכל החברות שהתחילו לנסות להיכנס להריון אחריי (כשאני כבר הייתי בהריון) והיום הן כבר בהריון ואני לא כי שלי נקטע וחושבות שאני מסכנה כי בטח יש לי בעיה שאני לא מצליחה להיכנס להריון. אבל אין מה לעשות, אנחנו מוקפים באנשים (יותר נכון בנשים) האלו כל הזמן וצריך איכשהו להתמודד. מקווה שתצליחי להתמודד עם זה בהצלחה ושיהיה לך רק טוב!

 

[פילה סגולה]

יעלי

היה לי קצת קשה לכתוב עד עכשיו ואולי עדיין, אבל את קוראת לי מבין השורות ואני אנסה. אני מבינה כל כך את ההרגשה שלך. אני הייתי פעם בצד השני ועוד עם חברה לא מאוד קרובה. אני ילדתי בן בריא ולה נולד יומיים אח"כ בן מת. היה לי ברור שבני הוא המצבה של בנה, עבורה. תזכורת חיה למה שלא יתגשם לה וזו תחושה קשה. דיברתי איתה בטלפון רק כשהוא ישן, כדי שלא תשמע אותו, נמנעתי מלהבליט אותו כשהיא הייתה בסביבה וזה היה קשה. אני בטוחה שלה היה קשה שבעתיים. יחד עם זה, אנחנו חברות. וחברות נוצרה לא רק בשביל הימים הקלים, אולי להפך. יש לכן משוכה גבוהה לעבור, אבל אתן תעברו אותה. מותר לקנא, מותר לכאוב, מותר לחזור אחורה אל הבורות השחורים. זה קשה ואיום, אבל את תצאי מן הבור הזה ותצאי חזקה יותר. הבורות האלה תמיד יהיו שם, אני לא יכולה להבטיח לך אחרת, אבל הם יהיו נדירים יותר ויותר ומפחידים פחות ופחות. יעלי, את לא אשמה וגם היא לא. אין טעם לנסות "להאחז" בחברות הזו בכח. היא שם והיא תמשיך להתקיים. אם היא באמת חברה טובה, היא תבין.אולי כדאי לך לנסות לכתוב לה את מה שאת מרגישה. על החברות, על האהבה, על התוכניות שהתנפצו (לשתיכן), על הכאב. היא חברה טובה שלך והיא מסוגלת לשאת את הכאב שלך, כך אני מאמינה. מותר לכעוס ולא חשוב על מי/ מה פשוט לכעוס. לא חייבים להוציא את זה על מישהו מותר פשוט להרגיש רע. עוד מעט את חוזרת לאיטליה, נוה השפיות והניתוק שלך. אין כמו בבית. בינתיים יש לך כאן "גיבושון" והיתרון בזה שעם כל הקושי (וזה קשה) יש לך תאריך סיום והוא יגיע, בקרוב. ועד אז, את מוזמנת תמיד אלינו. מבטיחה לא לדגמן לך שום בטן...

 

[יעל של אודי]

הי פילונת

תודה אני לא כלכך מצליחה להגיד את שעל ליבי. חסומה. רציתי לכתוב לך כשקראתי את דברייך על יום השנה, אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי לחבר משפט אחד שלא התייחס בסופו של דבר לאיכס שלי, אז החלטתי שעדיפה שתיקה. אני מקווה שאת עוברת ימים מעט יותר נעימים. חושבת עלייך יעל

 

[תמיד איתנו]

ליעל...../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif

שלום יעל... מזדהה עם מה שכתבו קודם לכן. גם אני באופן אישי העדפתי לא לבקר ולפגוש חברים שלנו עם תינוקות. מספר שכנים שלנו גם ילדו ילדים במזל טוב במהלך התקופה הסמוכה לתאריך הלידה המשוער שלנו, וכן, כשאני נפגש בתינוקות, מייד צצה המחשבה מה הפסדתי...ואז שברון הלב. אולם, כנראה שאלו החיים...אין לזה סוף את יודעת...אנחנו יכולים ללכת ויש כאלה שלא... אנחנו יכולים לראות ויש כאלה שלא...כך שאין אחידות בחברה וכל אחד עם סיפור חייו עם העליות והמורדות האישיים. אוכל רק לנסות לחזק אותך ולומר לך שמדובר בתקופה זמנית והטוב עוד יגיע. נכון שהתקופה הנוכחית בכלל והביקור בארץ בפרט אינם לפי התכנון, אבל יעל יקרה... את ואודי תחבקו בתקווה בנים ובנות, ותקופת האבדן לבטח לא תישכח במהרה, אולם עוצמות הכאב יפחתו לבטח (על סמך נסיון אלו שחוו אבדן וכתבו בפורום). אז היי חזקה למען העתיד! כמו שאומר שיר מוכר "כל הטוב עודנו לפנייך"...

ממני, תמיד איתנו

 

[יעל של אודי]

גם אני העדפתי

אבל היה משהו חזק ממני שדחף אותי, אולי הענשה עצמית, שלא יכולתי להלחם בו. לפני שהגעתי הייתי די נחושה בדעתי לא לראותה, לא לגרום לעצמי סבל מיותר. אבל חשבתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר זה יקרה אלא אם כן אני מוותרת בזאת על הקשר הזה ואז יכולה להתכחש לקיומה לנצח. היא חשובה מדי בחיי ולא יכולתי לוותר. אני גם מאד מודעת למחשבה המאד רציונלית מאחורי הדברים שלך, אבל כפי שכתבתי לא פעם ולא פעמיים, הראציונל זה לא הצד החזק שלי, וכשהרגש משתלט, הוא באמת משתלט! הדברים הם נכונים וכל אחד מאיתנו סוחב את התיק הפרטי שלו, אבל זה לא משפר את הזיפת שאני מרגישה. גם זה יעבור. אני באמת מקווה שכל הטוב עודנו לפנינו.

 

[מירב זאפ]

זכרונות

היה לי מאוד נעים לפגוש אותך בקבוצה. באמת חבל שלא תוכלו להמשיך להגיע. אני בטוחה שרוח הדברים תגיע אלייך מעל דפי הפורום. דרך אגב - תודה לאודי שהפנה אותי לכאן, לפורום. הכאב שלך עורר בי זכרונות. לפני שנתיים. אני וחברתי הקרובה ביותר (מאז שהיינו ילדות קטנות). שבועיים הפרש בהריון. שמחה גדולה על כל החוויות המשותפות הצפויות לנו. תוכניות לחופשת לידה משותפת. ואז האכזבה הגדולה. כמוך, גם אני קנאתי, כאבתי, כעסתי. התרחקתי ממנה, לא יכולתי לראות אותה ואת הבטן המזדקרת שלה. לא רציתי לשמוע את החוויות שלה מההריון. אבל אז קרו שני דברים. ראשית, הבת שלה נולדה. אחרי שהיא הודיעה לי על הלידה התמוטטתי בבכי היסטרי על רצפת הבית. אח"כ אספתי את עצמי ונסענו לביה"ח. החזקתי את הילדה בידיים ומייד התאהבתי בה. ככה נגמרה הקנאה. אח"כ, בעקבות "עבודה עצמית" שעשיתי, אזרתי הרבה אומץ והלכתי לדבר עם החברה. אמרתי לה סליחה. סליחה שדחקתי אותך מתוך חיי, וסליחה שברחתי מהחיים שלך. שתינו בכינו. היא סיפרה שגם היא הרגישה נורא. היא סיפרה שכל כך כאב לה, והיא הרגישה חסרת אונים: רוצה לעזור ולתמוך, אך מודעת לכאב שנוכחותה ההריונית יוצרת. נותר לי רק להצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן לאזור אומץ - הפסדתי המון תמיכה ואהבה. היום, לאחר אובדן נוסף, טיפולי פוריות, לידה מוקדמת וחודשיים בפגיה, אני מחבקת את התינוק שלי בין ידיי. הוא לובש את בגדי התינוקות של ילדתה של חברתי. כשהוא נולד חברתי כיבסה את בגדי התינוקות והשמיכות של ילדתה והעבירה אלי. לעיתים, כשאני מסתכלת על הילדה, עדיין עוברת בי המחשבה שגם ילדי הראשון היה צריך להיות בגילה. זו מחשבה עצובה, אך עמומה. זיכרון כהה. בתקווה לסוף טוב גם אצלך, רק הרבה יותר מהיר וקל מאשר אצלי!

 

[יעל של אודי]

סיפור מעודד

הי מירב, תודה. הסיפור שלך באמת מעודד. אני רק לא קולטת מאיפה היו לך הכוחות. יש לי סיוטים בלילה רק מהמחשבה שאני עלולה להיות פה כשתלד ואז באמת לא אוכל להתחמק. אני לא מצליחה להבין מה זה הדחף הזה שלא מאפשר לי לוותר על העינוי הזה. כאילו אני חייבת לעשות את זה, אחרת לא אוכל להמשיך... יש כנראה הרבה חומר לעבודה, עדיין! רעיון המכתב נשמע לי מועיל. יש לי כל כך הרבה מה להגיד אבל אני פוחדת להגיד עכשיו. מעדיפה לחכות לאחרי הלידה, אחרי שהכל יעבור בשלום. אבל אני אעשה את זה. שוב תודה. וגם אני מודה לאודי כל יום על שחפש ומצא את המקום המיוחד הזה בשבילי. סיימתי הודעה עם חיוך הפעם, תודה לך יעל

 

[מירב זאפ]

לילה טוב

אמנם לא הזכרתי מכתב בהודעה הקודמת - אך זה בהחלט נראה לי רעיון טוב. אני מתפללת בשבילך שתמצאי את הכוח לדבר עם חברתך, ואפילו קודם ללידה שלה. אולי יעזור אם תנסי לראות המצב מנקודת מבטה: אם היא באמת חברה קרובה וטובה, היא בודאי מרגישה נורא לא פחות ממך. היא בודאי לא יודעת איך לדבר איתך, אולי היא אפילו מרגישה לידך אשמה על הבטן הצומחת שלה. אם תוכלי לבוא ולהגיד לה כמה קשה לך, עד כמה את מתביישת בקנאה שלך ואת כמה חסרת אונים את מרגישה עכשיו מול תחושות אלו אני מאמינה ש: א. ירווח לך. ב. תשמעי מה חברתך מרגישה מצידה. ג. תגלי שהיא יכולה לתת לך תמיכה שלא ציפית לה. חבל לסכן חברות אמיצה וארוכת שנים לשווא - אני חיכיתי יותר מדי, ואני מודה לאלוהים שלא היה מאוחר מידי. שיהיה לך יום נפלא! (האם יש לך רגעים יותר קלים או אפילו שמחים בימים אלו, או שהאבל עוטף אותך כל היום?)