מסכימה איתך.לדעתי,
לדעתי,כיבוד הורים,זה לכבד את ההורים שלך כבני אדם.לא להשפיל,לא לקלל אותם.אם הם צריכים עזרה או מבקשים משהו (בגבולות ההיגיון האנושי) אז לעזור להם ולעשות מה שהם מבקשים.ממש כמו שמכבדים כל אדם אחר,רק טיפה יותר,כי הם בכל אופן הורים ולא אנשים זרים. כמובן,לחיות לנצח לפי התחושות שלהם-זה לא כיבוד הורים.זה להיות שפוט.לתת לאחר לנהל אותך. אני מכירה המון חברים וקרובי משפחה,שהיו גם במצב שלי.אבל יש להם אופי הרבה יותר קשוח,וממש לא מזיז להם אם ההורים שלהם עצובים בגלל שהם,למשל,לא שומרים שבת וכו'... אני בחורה מאוד רגישה ועדינה.יש לי הורים טובי לב,אבל שתלטנים.כמובן,הם מנסים להשתלט עלי,כי אני טובה אליהם,כי אני מכבדת אותם,כי אני "חלשה" לדעתם.הם אמרו לי את זה:אותך עוד אפשר לשנות,את מקשיבה לנו וכו'... האחים שלי,ועוד כל מיני קרובי משפחה שלי,מנצלים לפעמים את טוב הלב של ההורים שלי,ומבקשים מההורים שלי,או מציבים להם עובדות,שאני בחיים לא הייתי מעזה,רק בגלל שאני אוהבת אותם ושאני רוצה באמת לכבד אותם. ואני מכבדת אותם.אבל,אי אפשר להיתלות עלי,אי אפשר לנהל אותי כדי שיהיה להם נוח בחיים,בגלל שהם לא מסוגלים להגיד "לא" לאנשים אחרים שמנצלים אותם.לפי דעתי,זו הסיבה שהם עושים לי מניפולציות ריגשיות,וגורמים לי להרגיש רע בכל פעם שאני אומרת את דעתי,או מתעקשת על לא להישאר בשבת וכו'.... זה מייסר אותי,למרות,שבמוח שלי אני יודעת שאני לא צריכה להתייסר,כי אני לא פוגעת באף אחד.לא זרקתי אותם על אי בודד בלי אוכל ומים. אני מתנהגת בצורה שציינת.אני לא מספרת לאן אני הולכת,עם מי ולמה וכו'...כי זה באמת לא עניינם.ובאמת,אחרי שעשיתי את זה כמה חודשים,הם התרגלו.לא מרוצים מזה ,אבל התרגלו
מכל מה שכולם כתבו לי כאן,וממה שאני יודעת על עצמי,אני באמת צריכה להיות יותר חזקה מבפנים ולהמשיך בדרך שלי.הם יצטרכו לקבל את זה במוקדם או במאוחר. בקשר לצרחות ולצעקות...חחחח...אני לא כזו צרחנית...חחח...כל אחד במקומי היה צורח וצועק במצבים כאלו.זו לא חלילה צורת הדיבור שלי,ממש לא.אבל יש מצבים שזו פשוט הדרך היחידה.כמה בן אדם יכול לספוג מניפולציות??? לצאת מהבית של ההורים זה הפיתרון הכי טוב,זה ברור לי.אבל כרגע אני לא יכולה.כבר גרתי מחוץ לבית כמה פעמים,וחזרתי מכל מיני סיבות (בעיקר כספיות).אני מאמינה שאני פועלת לפי היגיון בריא. בכל אופן,המון תודה על העזרה,לך ולכולם
