שלום לכולם !

  • פותח הנושא GP79
  • פורסם בתאריך

GP79

New member
שלום לכולם !

חזרתי בשאלה לפני בערך 10 שנים.היום אני בת 32.המשפחה הקרובה שלי (הורים+אחים) דתיים לאומיים,כלומר,שומרים שבת,חגים וכשרות...ולשמחתי הם לא מקפידים מי יודע מה.כלומר,הם לא מחמירים במצוות בהיסטריה.(כמובן,שאני מכבדת אותם ולא מספרת להם על כל ה "חטאים" שכבר הספקתי לעשות בפסח וביום כיפור :) ). הבעיה שלי איתם היא,שהם מצפים ממני,כל הזמן,ולא מרפים,שאני אשתתף איתם ואהיה איתם בכל השבתות או החגים שהם עושים ביחד(הכוונה לא לחגים הגדולים כמו ראש השנה ופסח).הסברתי להם כבר מאה אלף פעם,שקשה לי נפשית עם ה "חגיגות" האלה,כי אני לא מסוגלת לשבת שבת שלמה או חג שלם בתוך בית אחד.זה מטריף אותי שאסור לעשות כלום,ואין לי עצבים לכל הארוחות האלה ולכל הסדר יום המוקפד לפי התפילות...זה לא אני. ככה כל פעם,אני מוצאת את עצמי מסבירה להם שוב ושוב למה אני לא מגיעה לשבת או לחג,ולמען האמת,זה לא רק מעצבן אותי,אלא אני כבר נפגעת מחוסר הכבוד אלי כבן אדם בוגר שמחליט את ההחלטות שלו (אני הקטנה במשפחה,עדיין רווקה והם נשואים עם ילדים).הם מנסים כל פעם ולא מרפים,ושמעתי את זה באוזניים שלי,הם אמרו לא פעם (במיוחד אמא שלי) :"את צעירה,אז יש סיכוי שנצליח לשנות את הדעות שלך" (???????). אתם גם חווים את הדבר הזה?את החוסר כבוד להחלטות שלכם בחיים?את הלחץ הנפשי שמפעילים עליכם? אני לא יודעת מה לעשות,אני פשוט נפגעת שהם לא מכבדים אותי ואת הדרך שלי.ואני לעומתם,מכבדת אותם על ימין ועל שמאל. יש לי עוד שאלה,באותו נושא: הנושא של כיבוד הורים מבעבע בי כל פעם.לפעמים אני מרגישה שאני מצערת את ההורים שלי בזה שאני לא מתנהגת כמו שהם רוצים שאתנהג.אני חייבת לציין,שאני מכבדת אותם מעל ומעבר או לפחות משתדלת מעל ומעבר. איפה לדעתכם עובר הגבול של כיבוד הורים ושל הזכות שלי לחיות איך שאני רוצה? אני חייבת לציין,שהתקשורת עם ההורים שלי היא גרועה ביותר,כי הם לא מסבירים את עצמם כמו שצריך.אני אף פעם לא מבינה מה הם חושבים.כמה שאני מנסה לקבל תשובות,אני נשארת עם פרצופים ושתיקות מצידם.לכו תבינו מה עובר להם במוח...:) תודה,גליה.
 
מבינה אותך מאד

גם אני "בחוץ" עשר שנים, בת 30 וגם אני מרגישה חוסר תקשורת עם ההורים. אני חושבת שאת צריכה להפריד בין הרצון למשפחתיות ולהיפגש כולם יחד, לבין מה שמתלווה לזה (תפילות וכו'). האם את חייבת להשתתף בכל חלקי הטקס? מה זה בדיוק דורש ממך? האם בזמן שאת נמצאת שם יש לך חדר משלך או שאת בסלון או במקום חסר פרטיות אחר? האם יש לך חברים קרובים שניתן "לברוח" אליהם בזמן השבת? אשמח לשמוע כדי לדעת איך לענות... אני מרגישה גם, כמוך, את הלחץ המפעפע מצד ההורים ומשתדלת לכבד. אני חושבת שהכל "חוקי" כל עוד לא "סוחטים" אותך כספית (עייני ערך ההודעה שכתבתי לידך על שוחד) או עושים לך לחץ רגשי כשאומרים לך דברים בנוסח "אמא תקבל התקף לב אם תמשיכי ככה". וכמובן, תלוי איך אומרים, לא עם קללות ונאצות ולא בצעקות. אני לא מצפה מהוריי לכבד את דרכי, אני יודעת שזה קרב אבוד מראש. אבל אני עצמי מכבדת את הוריי כאלו שהביאו אותי לעולם , אז אין לי ברירה ואני מקבלת עלי את הדין. הפסקתי לנסות להיות צודקת, אני רק מנסה שלא לריב ו"להתכופף" כדי להימנע ממלחמות מיותרות.
 

לומד100

New member
ציטוט: "מכבדת את הוריי כאלו שהביאו אותי לעולם

תסלחי לי, אבל אני חולק עלייך בזה. ואני גם יסביר למה. (עוד סליחה - אני קצת אוהב להתפלסף...) נכון, הם הביאו אותך לעולם וגם האכילו והשקו אותך, ועוד המון דברים. ועל זה כבפני עצמו - יש על מה להודות. אבל על עצם זה שהביאו אותך אין בזה שום "טובה" לעניות דעתי, כי כמו שאת באת להורים אלה מישהי אחרת באה להורים אחרים שגם האכילו והשקו אותה, כשאצלה היא חיה כמו שהיא רוצה ונוח לה, ובעיקר בגלל שההורים שלה התחשבו במה שהיא רוצה! אז מה זה שווה אם הורים מסוימים הולידו אותך כשבעצם גידלו אותך לפי מה שהם רצו ולא את? מה שאני בסופו של דבר אומר - על עצם זה שהם הביאו אותך כי הם רצו להביא אותך ושתהיי כמו שהם רוצים (לפחות חלק מההורים עם אופי כזה), והיה יכול לקרות, שכמו שנולדתי אצלם יכלתי להיוולד במקום אחר. [תאמת, אני לא יודע אם תביני כי קצת קשה להסביר בכתב] יש לי עוד דיון פילוסופי קטן (שקשור איכשהוא להנ"ל) שאני חושש להעלותו כי אולי יבינו אותו לא נכון ותיווצר תדמית משונה. אני עדיין שוקל.
 
לא כל כך מסכים

הטענה שלך נכונה אולי לגבי דרישה שלההורים מהילד לכבד אותם כי הם הביאו אותו לעולם, אך לא נכונה בקשרלתחושה האישית שלי לכבד את הוריי כי הם הביאו אותי לעולם. אני מכבד אותם לא בגלל הדרישה שלהם שאכבד אותם אלא בגלל שאני מודה להם שבזכותם באתי לעולם וזה לא רלוונטי למה הם הביאו אותי...אני שמח שאני חי וקיים ועל זה אני מודה להם.
 
מסכימה איתך


וגם יש לי הכרת טובה על כמה מה שעשו וטרחו עבורי. ברור שהם גם רצו שאני אלך בדרכם, אבל זה לא אומר שאני לא מוקירה אותם על הטירחה בגידולי...
 

GP79

New member
אני אסביר

בעיקרון,אני גרה אצל ההורים שלי,כי אין לי אפשרות לעבור לגור לבד כרגע.ביום יום אין כמעט בעיות בנושא הדתי,בשבת,הם כבר התרגלו שבחדר שלי אני עושה מה שבא לי,ושבשבת בבוקר בסיום הארוחה,אני תמיד יוצאת מהבית וחוזרת רק בערב.אמרתי להם,וזו האמת,שאני לא מסוגלת להישאר בבית בשבת.אני מתחרפנת מזה,מהשקט הזה,אין טלויזיה,אין כלום,אין חשמל,כל הסדר יום הזה,כל האורחים שמגיעים לאמא שלי.הם מקבלים את זה יחסית בסדר.מידי פעם אמא שלי מבקשת שאני אשאר,אבל אני מסרבת.כמובן,שהם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת לגמרי. בחגים שחוגגים בבית של ההורים שלי,זה אותו דבר בשבילי כמו בשבת.אני מתנהגת בדיוק באותו אופן,גם אם האחים שלי מגיעים לחג.גם עם האחים שלי זה אותו הסיפור,הם היו רוצים שאני אשאר איתם כל הזמן.כמובן,שאני לא נשארת. הבעיה היא,כאשר האחים שלי+ההורים,עושים שבתות או חגים ביחד בבית אחר (של אחד האחים).האחים שלי לא גרים קרוב אלינו,אין לי רכב פרטי שלי (אני מכבדת את הורי ולא נוהגת ברכב שלהם בשבת),אין לי חברים באזור שלהם...בקיצור,בשבילי זה בית סוהר.מה גם,שפער הגילאים,התפיסה לגבי שבתות וחגים (הם אוהבים להיות בבית,לדבר,לאכול,לקרוא עיתונים... אני אוהבת לצאת החוצה,ליסוע,לטייל,לראות סרטים...וכו'...) הוא שונה לגמרי,ומה שקורה,שאני משתעממת בחברתם.צר לי להגיד את זה,אבל הם משעממים אותי.הם גם ככה לא ממש מתיחסים אלי ברצינות,אז בכלל אין לי על מה לדבר איתם. הלחץ היחידי שיש עלי,ושקשה לי איתו,זה לחץ נפשי.אני בחורה מאוד עדינה ורגישה,ואני שונאת לפגוע באנשים,במיוחד במשפחה שלי,כי הם הרבה פעמים עושים לי מניפולציות ריגשיות,הם לא עונים לעניין כשאני מסבירה את עצמי,הם דיי שתלטנים,ובעיניהם,כל עוד אין לי בית משלי,או בן זוג,אני אמורה לבלות איתם בשבת או חג. אמרתי להם,יותר נכון,צרחתי עליהם כבר כמה פעמים (כי רק ככה הם מתיחסים אלי) שהם צריכים ללמוד לכבד גם את מי ששונה מהם.ושאם אומרים להם "לא" שיכבדו את זה.סך הכל אני לא פוגעת באף אחד,הם לא באמת צריכים אותי שם איתם. אני מזדהה איתך לחלוטין עם ההתכופפות.אני עושה את זה המון,אבל אני אוכלת את עצמי ומאשימה את עצמי על זה,שיש לי משפחה כזו,שלא איכפת לה איך אני מרגישה מבפנים.אני מאמינה בשגלל זה,הם מצליחים להשפיע עלי באפן פסיכולוגי ונפשי. אולי אני צריכה לחשוב שזה זמני...אולי כן מותר לי לצעוק עליהם לפעמים וכן להתחצף,כי זו הדרך היחידה שהם מפסיקים (גם אם זה לזמן קצר) להתנהג אלי בסחטנות ריגשית וגם ככה אני מתרוקנת מהכעסים שלי ולא אוכלת את עצמי. אני חושבת שזו בושה וחרפה,שהורים לא מכבדים את הילדים שלהם ורק מנסים לעצב אותם לדמות ולאישית שהם היו רוצים שיהיו.אין להם שום זכות בעולם לנהל את החיים והאישיות של מישהו אחר,במיוחד שהם יודעים ומודעים לזה,שאותו ילד נמצא במצב שהוא דיי רגיש,בלי בן או בת זוג.
 
ברומא תהיה רומאי

היתה תקופה של בין דירות שגרתי אצלי הוריי. והתכופפתי לחלוטין מכל בחינה, אני הרי גרה בביתם , אז מותר להם לדרוש מה שירצו. אני חושבת שבגיל צעיר יותר היה חשוב לי להילחם כדי לעשות בדיוק מה שמתאים לי בבית , אבל כשהתבגרתי למדתי שלא יקרה כלום אם אוותר קצת. אני חושבת שאת נמצאת בסיטואציה בעיתית ואת צריכה למצוא פתרונות יצירתיים כדי "להתאוורר" מידי פעם מהלחץ. צאי לחברים לסופ"ש שלם, לטיולים או מה שיבוא לך, אל תיהיי כל שבת אצל ההורים. ואם לא נוח לך לבוא לשבת שלמה לאחים, תמצאי זמנים אחרים להגיע אליהם (שלא יבואו בטענות שאת אחות "לא טובה"...). תראי את העניין כזמני, ואולי כך יקל עלייך לעבור את המצב העכשווי, זה לא לנצח ויגמר בסוף... אני לא חושבת שלמשפחה שלך לא אכפת, אבל אולי הם לא תמיד חושבים על איך מה שהם אומרים משפיע עלייך. נראה לי שאת צריכה קצת להתרחק מהם, ככל האפשר, שזה לא כל כך ישפיע עלייך. אל תריבי או תתחצפי, אין סיבה שתעשי זאת, רק תהיי עקשנית בעמדתך והם ייאלצו לקבל אותה בלית ברירה. תתחילי לתכנן את החיים בחוץ, כשתצאי מהבית, נראה לי שזה ייקל את ההתמודדות ...
 

GP79

New member
תודה,

זה בהחלט חומר למחשבה,בעיקר לתכנן את העתיד מחוץ לבית.על זה כמעט ולא חשבתי. תודה על התשובה :)
 

uri80

New member
בקיצור, את זקוקה לעצמאות, את צריכה לצאת

מהבית. לתכנן את המעבר החוצה זו עצה טובה.
 
אגב, בקשר לויכוחים הקולניים

שמעתי פעם באיזה שהוא מקום, ואחרי שיישמתי את זה אני יכולה להמליץ, שכדאי לנהל ויכוחים דווקא בשקט ולא בצרחות ככה הצד השני צריך להנמיך את הקול כדי לשמוע אותך והשיחה מתנהלת בצורה יותר הגיונית, שפויה ומכובדת. נסי את זה פעם, אצלי זה עובד. אני לא אומרת שזה קל ולפעמים דווקא על המשפחה הקרובה יש נטייה לצרוח ממש אבל זה ממש שווה את המאמץ.
 

GP79

New member
אני לא גאה בזה

אני לא גאה בזה שאני לפעמים פשוט צורחת וצועקת עליהם...לצערי זה יוצא לי בצורה הזו,כי הם אפילו לא מתווכחים,הם מטיחים האשמות,וכשאני עונה להגנתי,בשקט,בצורה נורמלית,אם התשובה שלי לא מוצאת חן בעיניהם (וזה בדרך כלל ככה),הם פשוט מתעלמים:פותחים טלויזיה,עיתון,הולכים למקום אחר,מתעסקים במשהו אחר,משנים נושא... יש לי משפחה שמתרגשת ומתיחסת רק מדרמות...חחח...תמיד אמרתי את זה,שכדי שישימו לב אלי,אני צריכה להיות,חלילה וחס,מאושפזת בבית חולים.הדרך היחידה למשוך את התשומת לב שלהם,זה בצעקות.לפחות אז הם מתיחסים למה שאני אומרת,גם אם הם רק אומרים:"תסתמי,שהשכנים לא ישמעו"-זה כבר יחס :) את צודקת שזה לא שווה את המאמץ לצרוח ולצעוק.אני משתדלת כמיטב יכלתי,אבל,לפעמים,הם פשוט בילתי נסבלים. האמת,חשבתי על זה,פשוט לא להסביר להם כלום.להוריד את הראש וזהו.חבל על העצבים.הם המפסידים,לא אני :) תודה על התשובה !
 
המצב הסטטי רק יגביר את האנטי

אין לך איזו קרובה מבוגרת עמה תוכלי לגור? את חייבת לנסות לעזוב את הבית.
 

GP79

New member
לא,אין לי.

אי אפשר פשוט לקום ולעזוב.לאן אני אלך? תראי,אני מכירה המון אנשים שלא מסתדרים עם ההורים שלהם,אבל ההורים שלהם משלמים להם שכר דירה :) בקשתי מההורים שלי שיעזרו לי עם שכר דירה.הם לא רוצים אפילו לשמוע על זה,וזה לא בגלל שאין להם כסף. למה את מתכוונת ב "מצב סטטי"? מה סטטי במצב שלי?
 

uri80

New member
לאן תלכי? החוצה. תפסיקי להיות תלויה בהם.

תכנני איך את חוסכת כך שאת מגיעה למצב בו אינך תלויה בהם יותר. שכר דירה עם שותפים/ות אינו דבר מטורף עד כדי כך, וזה שווה את המחיר.
 
מה פירוש לאן תלכי?

עזבי כבר את הקן, במיוחד אם הוא הפך לקטן וזרדיו עוקצניים. אפשר לגור עם נשים מבוגרות (לפעמים גם ישלמו לך על זה!), אפשר לגור בדירה עם שותפות (ניתן לספר להורים שהן דתיות). ההורים שלי לא שלמו לי גרוש על שכר דירה, או על כל דבר אחר, והסתדרתי לא רע בסוף. יש כל כך הרבה אופציות למגורים מחוץ לבית. מצב סטטי זה השטן. זה השלב בחיים בו דבר לא ישתנה עד שלא יתרחש איזה פיצוץ, אבל עד שהפיצוץ הזה יתרחש, המעורבים יסתובבו סביב עצמם במועקה ובכעס. את חייבת להחליט מה חשוב לך יותר, בריאותך הנפשית או סוג של הוויה משפחתית בה כולם מתנהגים כאילו הכל בסדר. נ.ב. פעם גרתי עם 2 שותפים שבשלב כלשהו עלו לי על העצבים, ולא בגלל סיבה מסויימת. פתאום גיליתי שכל דבר קטן שהם עשו או לא עשו, חרפן לי ת'קוקיה באופן בלתי פרופורציונלי. אם מישהו היה משאיר ספל לא שטוף בכיור, הייתי חושקת שיניים, שוטפת, ומניחה בהפגנתיות על המייבש. כל שערה שמצאתי במקלחת הובילה אותי לדמעות ולרקיעת רגליים. אם אחד מהם העז להדליק את הטלוויזיה אחרי שמונה בערב, הייתי מסתובבת בדירה בפיג'מה ומהפקת בקול וממלמלת על כך "שאי אפשר לישון פה בשעות נורמליות". בסוף חיפשתי דירה אחרת. ואז קלטתי שכלל לא הייתי שפויה. סיפור אמיתי. לשבת. עם מוסר השכל.
 

GP79

New member
תודה על

תודה על התשובות. קשה לי תאר לפרטי פרטים ואת כל הרקע שמתלווה למצב הנוכחי שלי.כרגע,לאדם שלא מכיר אותי ואת הסיפור חיים שלי לעוומק,זה נראה כאילו אני מפונקת ולא רוצה לצאת מהבית,כשיש מיליון אופציות ליציאה.בזה אתם צודקים ב-100 אחוז. אני מודה שאני מפונקת בכל מיני דברים,אבל,זו לא הבעיה איתי או בחיים שלי. לפעמים,הפיתרון הוא לא "לברוח" מהבית של ההורים החוצה.את זה עשיתי כמה וכמה פעמים בחיים שלי.גרתי מחוץ לבית לתקופות ארוכות,ואיכשהו,גם מחוץ לבית של ההורים,נתקלתי בדיוק באותן הבעיות שיש לי כשאני גרה עם ההורים. (כמובן,לא בדיוק אותן הבעיות,אבל הבסיס זהה).מכאן לכאן,עשיתי חושבים עם עצמי,והגעתי למסקנה,שהבעיות האלה,לא יעלמו אם אני לא אתמודד איתן,והכי נכון להתמודד,לדעתי,איפה שהן התחילו.אצל ההורים.וזה מה שאני עושה כרגע. פניתי לכאן,בפורום,בשביל לקבל תמיכה.כי כשאתה מתמודד עם משהו לבדך,לפעמים צריך אוזן קשבת. אז אתם צודקים במיליון אחוז,אבל זו לא האופציה הנכונה בשבילי. תודה :)
 
לוקח להם זמן

להבין ששבתות לבד זה לא אבל כבד ליהודים צום ובכי. למשפחתי ממש כאב הלב כשאני הייתי 'לבד' בשבתות. (מבחינתם לבד זה שאין גבר שיעשה קידוש והבדלה) אין להם מושג שזה החופש והכיף שלי. אבל אני חושבת ומקווה שהם למדו לכבד את זה. קחי את הזמן, תתרחקי, תסבירי להם גלויות שסדר היום שלך קצת שונה ,וכיף לך לפעמים בשבתות להיות עם חברים (או חברות - אם קשה להם לשמוע את זה) העלית בי זכרון קצת ישן - אני זוכרת לפני שנתיים, את השבת הראשונה שבה נשארתי לבדי בדירה באזור מגורי החרדי. המשפחה שלי נחרדה והתחלחלה מהמחשבה שאהיה לבד. אמרתי להם "אני לא מרגישה טוב, אולי אשאר לנוח בשבת בבית". מרוב חרדות, אמא שלי אמרה שהיא תשלח מונית לאסוף אותי (מרחק של כשעה נסיעה). אמרתי שאני הולכת לישון, סגרתי את הטלפון ודקה לפני שבת פתחתי אותו והתקשרתי לומר שעכשיו התעוררתי ואין לי אפשרות להגיע, אנוח בבית... ואם לא ידיד ש'חיזק' את החלטתי און ליין בסקייפ הייתי מתקפלת לי ומגיעה אליהם... הפעם הראשונה היתה מאוד קשה, (אין לי מושג למה!) אבל אחר כך הם למדו שלא שואלים עלי יותר מידי שאלות וזהו זה. אלו הם חיי, ואני משתדלת לשדר להם שטוב לי. (לא שזה עוזר, הם לא מאמינים שזה יכול להיות...) תהיי חזקה, החלטית, אל תחשבי על זה יותר מידי, תעשי מה שטוב לך. תסבירי להם שזה לא משהו אישי נגדם, פשוט טוב לך עם עצמך או חברים לפעמים בסופי שבוע.
 

GP79

New member
תודה רבה!אני בהחלט

אני בהחלט מסכימה עם כל מה שכתבת.הם לוקחים יותר מידי קשה את העובדה שמישהו נשאר לבד בשבת או חג. לסבתא שלי ז"ל היו אמונות טפלות בקשר לזה,שאסור להישאר לבד בערב שבת. אני כמובן לא מאמינה בזה.לדעתי,כל בן אדם בנוי אחרת,ולכל אחד סדר עדיפיות שונה.לפעמים דוקא טוב להיות לבד.זה בריא.זה בונה אותך.אני מכירה אנשים שלא מסוגלים להישאר שניה אחת לבד.זה מזעזע מבחינתי.ואני מדברת איתך על אנשים מבוגרים,עם משפחה,שלא מסוגלים לעשות חג עם עצמם.הם חייבים שכל המשפחה המורחבת תהייה.יש אנשים שאוהבים את זה ויש שלא.אבל,חייבים ללמוד לכבד את מי שבוחר להיות לבד או עם חברים.ואת צודקת,זה באמת הכייף שלנו בשבתות ובחגים.בראש שהנה הייתי יום אחד בטיול,וכל כך נהניתי :) הרבה יותר מאשר לשבת מסביב לשולחן בבית,לאכול ולרכל. ואני חייבת לכתוב עוד משהו: זה אפילו לא קשור לדת,זה קשור לאנשים.יש לי קרובת משפחה חרדית,שאני כל כך אוהבת לבוא אליה בשבת.היא ובעלה מכבדים אותי כמו שאני.לא שופטים,לא מעירים,לא מכריחים לברך או כל דבר אחר.בבית שלה,אני מכבה לגמרי את הפלאפון (שלא כמו בבית של אחרים ,שאז אני רק מעבירה ל"שקט") מרוב כבוד שיש לי אליה.ואף פעם לא משעמם אצלה.אני מדברת איתה על פרשת השבוע,ועל יהדות,ועל החיים ועל מיליון דברים.היא רואה את הכל בהשקפה הדתית,ואני בהשקפה החילונית שלי,וזה מסתדר מצוין.הכל באמת עניין של לכבד את האחר.ואת זה הרבה דתיים מפספסים לגמרי. לענין הבן זוג,זה גם אצלי ככה.הם חושבים שאם אני בלי בן זוג,אז זה אסון טבע,ואני רק אשב בבית מדוכאת ואבכה,ואז יצר הרע יבוא,וכל מיני דברים כאלה.הסברתי להם 80 אלף פעם,שאנחנו בשנות ה-2000,זה עידן חדש לגמרי,יש כבלים,אינטרנט,ספרים,טיולים,מוסיקה,מה לא? קשה מאוד לשבת וליהכנס לדיכאון רק בגלל שאין בן זוג לבלות איתו את השבת. זה גם קורה אצלך,שמבחינתם עד שאת לא נשואה,משהו לא תקין אצלך? תודה על התשובה שלך :)
 

לומד100

New member
היי, גליה

אני חושב שזה עניין של ללמוד איך אתה רוצה לחיות ובמה אתה מוכן להתקפל (מילה כבדה אבל אני מתכוון לכל רמה של התקפלות גם קטנה) ובמה לא. ואצלי למשל במידה וכורח המציאות אומרת שאני צריך לחיות עם ההורים על כל המשתמע מכך, אני לא יכול להרשות לעצמי (גם אם זה קורה לפעמים - אני מנסה למזער את ה"נזק") ולהתמרמר ולהתעצב (ואפילו ליהכנס לרגשות אשמה אישיים) כי אני יודע שזה נצרך והכרחי בשבילי להתקדמות בחיים גם אם אני צריך או מתבקש (כי אני אצל הוריי) לעשות דברים שלא הייתי עושה אותם כעצמאי, להתפלל, לשמור שבת למראית עין וכו'. ובאמת, בזמן שאני לא יצטרך את "טובת" הוריי לחיות אצלם ואוכל להתבסס בעצמי - וודאי שרוב החלטותיי יהיו יותר שלי בלבד, יותר ממה שהיה קודם לכן אצל הוריי. מקווה שעזרתי.
 

GP79

New member
אתה צודק,אבל,

יש לך טיפ בשבילי איך לא להתמרמר ואיך לא להתעצב? לפעמים אני מרגישה שאני שפוטה שלהם.שהם פשוט נהנים מזה שאני מכבדת אותם,נוח להם,והם מבחינתם פטורים מבכלל להתייחס לרגשות שלי.זה מתסכל אותי. תודה!
 
למעלה