שלום לכולם!
אנסה לספר את הסיפור שלי,זה ארוך... אני בחורה צעירה,סטודנטית,עובדת בעבודות זמניות.אני לומדת מקצוע שאני מאוד מאוד אוהבת,אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים מבחינה מקצועית.אני "מתפקדת" לגמריי,בדר"כ מצליחה במה שאני רוצה בלי עין הרע,ולרוב אפילו מרגישה עליזה למדיי. [האמת שעברתי דברים קשים וממש לא תמיד הייתי עליזה]. אבל, למרות שאין כמעט טענות נגד החיים שלי בהווה...אני פשוט מרגישה מן מועקה כזאת בלב.אני מרגישה שבויה (למרות שכל מה שאני עושה זה דברים שבחרתי ואני אוהבת),כלואה,לא אני.כל מה שאני חולמת עליו (בימים,בלילות),ממש חושבת על זה באופן כפייתי-זה פשוט לברוח.לקחת תיק קטן,לארוז רק את המינימלי ביותר,ולברוח למקום שבו לא ימצאו אותי (איפושהו בחו"ל,מן הסתם).שם אני אהיה הומלסית או/ו אומנית רחוב ,ולא אדבר עוד לעולם עם אף אחד מהחיים הישנים שלי (כולל אנשים שאני מאוד אוהבת).כמובן שלא יהיה לי מכשיר סלולארי או כתובת או מייל או אמצאי אחר דרכו יוכלו להציק לי. זהו,זה מה שאני רוצה!!!! אני כמובן יודעת כמה זה לא ריאלי,וזה אומר לזרוק את החיים שלי והעתיד שלי לעזעזל (וגם חלק מהחלומות שלי),אבל אני פשוט נקרעת מבפנים וכל יום שעובר אני רק יותר ויותר רוצה לברוח.אין מילים לתאר כמה אני מרגישה כלואה ואנוסה לחיות את החיים ה"נורמטיביים" שלי .ה"בריחה" הזו זו לא סתם איזו פנטזיה מופרעת כמו שלכל אחד יש,זה משהו שרודף אותי ומלווה אותי ממש מילדותי.לאחרונה אני כל הזמן חושבת ומתכננת איך ומתי אעשה את זה. אני כמובן לא יודעת מה לעשות-אם לתת לעצמי "לזרום" עם זה,להבין שזה כנראה היעוד שלי,גם אם זה לא מה שחינכו אותי אליו.או לעצור בעד עצמי ולהשלים עם זה שכנראה אף אחד לא עושה מה שהוא רוצה בחיים ... אשמח לשמוע את דעתכם, של המנהל וגם של הגולשים האחרים, אם מישהו מכיר ומזדהה או מכיר אנשים שעשו את זה או סתם אם יש לכם רעיונות איך לעזור לי להגיע להחלטה הנכונה. (ולא,אני לא רוצה לברוח עם אף אחד מלבדי,אז בלי הצעות) תודה שקראתם.
אנסה לספר את הסיפור שלי,זה ארוך... אני בחורה צעירה,סטודנטית,עובדת בעבודות זמניות.אני לומדת מקצוע שאני מאוד מאוד אוהבת,אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים מבחינה מקצועית.אני "מתפקדת" לגמריי,בדר"כ מצליחה במה שאני רוצה בלי עין הרע,ולרוב אפילו מרגישה עליזה למדיי. [האמת שעברתי דברים קשים וממש לא תמיד הייתי עליזה]. אבל, למרות שאין כמעט טענות נגד החיים שלי בהווה...אני פשוט מרגישה מן מועקה כזאת בלב.אני מרגישה שבויה (למרות שכל מה שאני עושה זה דברים שבחרתי ואני אוהבת),כלואה,לא אני.כל מה שאני חולמת עליו (בימים,בלילות),ממש חושבת על זה באופן כפייתי-זה פשוט לברוח.לקחת תיק קטן,לארוז רק את המינימלי ביותר,ולברוח למקום שבו לא ימצאו אותי (איפושהו בחו"ל,מן הסתם).שם אני אהיה הומלסית או/ו אומנית רחוב ,ולא אדבר עוד לעולם עם אף אחד מהחיים הישנים שלי (כולל אנשים שאני מאוד אוהבת).כמובן שלא יהיה לי מכשיר סלולארי או כתובת או מייל או אמצאי אחר דרכו יוכלו להציק לי. זהו,זה מה שאני רוצה!!!! אני כמובן יודעת כמה זה לא ריאלי,וזה אומר לזרוק את החיים שלי והעתיד שלי לעזעזל (וגם חלק מהחלומות שלי),אבל אני פשוט נקרעת מבפנים וכל יום שעובר אני רק יותר ויותר רוצה לברוח.אין מילים לתאר כמה אני מרגישה כלואה ואנוסה לחיות את החיים ה"נורמטיביים" שלי .ה"בריחה" הזו זו לא סתם איזו פנטזיה מופרעת כמו שלכל אחד יש,זה משהו שרודף אותי ומלווה אותי ממש מילדותי.לאחרונה אני כל הזמן חושבת ומתכננת איך ומתי אעשה את זה. אני כמובן לא יודעת מה לעשות-אם לתת לעצמי "לזרום" עם זה,להבין שזה כנראה היעוד שלי,גם אם זה לא מה שחינכו אותי אליו.או לעצור בעד עצמי ולהשלים עם זה שכנראה אף אחד לא עושה מה שהוא רוצה בחיים ... אשמח לשמוע את דעתכם, של המנהל וגם של הגולשים האחרים, אם מישהו מכיר ומזדהה או מכיר אנשים שעשו את זה או סתם אם יש לכם רעיונות איך לעזור לי להגיע להחלטה הנכונה. (ולא,אני לא רוצה לברוח עם אף אחד מלבדי,אז בלי הצעות) תודה שקראתם.
