שלום לכולם
לא בדיוק משבר בזוגיות...אבל משבר פנימי שלי... ואני מתנצלת מראש על האורך אני גרושה+1. הכרתי לפני כחצי שנה גבר, גרוש גם הוא. יש לו ילד בגיל של ביתי. לעומתי, שאני בקשר מצויין עם הגרוש, הוא במאבקים משפטיים לא פשוטים עם גרושתו. יש להם משמורת משותפת על הילד. עם זאת, עול הנסיעות נופל רק עליו. הוא מותש. גם מהמאבקים, מהנסיעות הרבות ומגידול הילד (הוא משקיע בילד כל כך הרבה אנרגיות, דאגה ואהבה עצומה). אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. אני משתדלת לעזור איפה שאני יכולה, לתמוך...והוא משתדל למצוא את הזמן והפניות הרגשית בשבילי, ולא קל לו. אני יודעת. גם לי לא קל להיכנס לקשר שבו, הזמינות הרגשית עבורי ועבור הקשר כרגע אינה בשיאה. אז איפה המשבר? בנוסף למציאות המורכבת הדאת, לאחרונה הוא עבר לעבוד בחברה, בה העבודה מאוד אינטנסיבית, הן מבחינת השעות והן מבחינת ההשקעה. הוא חוזר מיום עבודה כל כך עייף, שכבר אין לו כוח אף לשוחח עימי (בדרך כלל היינו מדברים אחרי תשע, כלומר, אחרי שמשכיבים את הילדים) . בתשע וחצי הוא כבר במיטה. כל כך עייף. הגוף שלו פיסית קורס. אז מצד אחד אני כל כך מבינה אותו. לא יודעת אפילו היכן להקל עליו ולעזור לו. מצד שני, הזוגיות נדחקת ונדחקת לה. בקושי נפגשים, בקושי מדברים. מאוד לבד. אני לא יכולה לבוא ולעשות לו "שיחה", כי הוא כל כך לא אשם. הוא באמת מותש וסובל. אבל מה איתי??? איך מתמודדים?? אפילו לעזור לו אני כבר לא יכולה, כי אין איך, כאמור, כמעט לא נפגשים, כמעט לא מדברים... כל כך רציתי פרק ב שיתפתח ויוביל למשפחה. אני רואה שזה לא יתקדם לשם, בטח לא בזמן הקרוב, ולא יודעת להגיד אימתי. אני לא רוצה לעזוב אותו. אני אוהבת אותו, ובתקופה כל כך קשה עבורו, אני רוצה להיות שם בשבילו...(למרות שעכשיו גם זה כמעט ולא קורה ותחושת האימפוטנטיות לא פשוטה) זהו. ארוך. מצטערת. פרקתי. לא יודעת אם יש פתרון. אבל חייבת לשתף.
לא בדיוק משבר בזוגיות...אבל משבר פנימי שלי... ואני מתנצלת מראש על האורך אני גרושה+1. הכרתי לפני כחצי שנה גבר, גרוש גם הוא. יש לו ילד בגיל של ביתי. לעומתי, שאני בקשר מצויין עם הגרוש, הוא במאבקים משפטיים לא פשוטים עם גרושתו. יש להם משמורת משותפת על הילד. עם זאת, עול הנסיעות נופל רק עליו. הוא מותש. גם מהמאבקים, מהנסיעות הרבות ומגידול הילד (הוא משקיע בילד כל כך הרבה אנרגיות, דאגה ואהבה עצומה). אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. אני משתדלת לעזור איפה שאני יכולה, לתמוך...והוא משתדל למצוא את הזמן והפניות הרגשית בשבילי, ולא קל לו. אני יודעת. גם לי לא קל להיכנס לקשר שבו, הזמינות הרגשית עבורי ועבור הקשר כרגע אינה בשיאה. אז איפה המשבר? בנוסף למציאות המורכבת הדאת, לאחרונה הוא עבר לעבוד בחברה, בה העבודה מאוד אינטנסיבית, הן מבחינת השעות והן מבחינת ההשקעה. הוא חוזר מיום עבודה כל כך עייף, שכבר אין לו כוח אף לשוחח עימי (בדרך כלל היינו מדברים אחרי תשע, כלומר, אחרי שמשכיבים את הילדים) . בתשע וחצי הוא כבר במיטה. כל כך עייף. הגוף שלו פיסית קורס. אז מצד אחד אני כל כך מבינה אותו. לא יודעת אפילו היכן להקל עליו ולעזור לו. מצד שני, הזוגיות נדחקת ונדחקת לה. בקושי נפגשים, בקושי מדברים. מאוד לבד. אני לא יכולה לבוא ולעשות לו "שיחה", כי הוא כל כך לא אשם. הוא באמת מותש וסובל. אבל מה איתי??? איך מתמודדים?? אפילו לעזור לו אני כבר לא יכולה, כי אין איך, כאמור, כמעט לא נפגשים, כמעט לא מדברים... כל כך רציתי פרק ב שיתפתח ויוביל למשפחה. אני רואה שזה לא יתקדם לשם, בטח לא בזמן הקרוב, ולא יודעת להגיד אימתי. אני לא רוצה לעזוב אותו. אני אוהבת אותו, ובתקופה כל כך קשה עבורו, אני רוצה להיות שם בשבילו...(למרות שעכשיו גם זה כמעט ולא קורה ותחושת האימפוטנטיות לא פשוטה) זהו. ארוך. מצטערת. פרקתי. לא יודעת אם יש פתרון. אבל חייבת לשתף.
