שלום לכולם! ../images/Emo9.gif
טוב נו שמתי סמיילי אבל זה לא אומר שמשהו מטריד אותי.. היום למדתי מחדש למה לא במקרה אני יושב בבית כל היום. ואפילו למדתי להעריך את זה ולשמוח בחלקי.. אבל באיזה חלק בדיוק אני שמח? בזה שטוב לי להיות לבד? ועם החברה שלי? ובזה שאני לפעמים מת מפחד להיות עם אחרים? רק בגלל המחשבות של מה שחושבים עלי? שמתי לב אחרי היום שזה החריף.. שלא שמתי לב שהלהיות לבד כל היום גם אם לא בכוונה לפעמים, וגם אם רק בגלל שהפעם הייתי צריך לנוח אחרי ניתוח- זה משהו שפשוט לאט לאט עושה אותי פחדן.. במקום לאהוב את כולם אני מפחד מהם? כי מבפנים אני זוכר במה אני מאמין- אבל פתאום ההתנהגות אחרת. והבעיה היא שזה פיסי ואני לא יכול לשנות את זה בקלות.. כי מספיק המחשבה שהם אולי רואים שמשהו לא בסדר- זה כבר גרוע. שיחשבו שאני לא בסדר זה ממש מחשבה טורדנית כאת.. בכלל מי יודע מה זה מה? חרדה או מחשבות טורדניות? וזה מתחיל להשפיע יותר ויותר בחיים שלי וזה לא טוב. אפילו גם לגבי חברים שמתקשרים כבר כאילו "נמאס לי".. כי נמאס לי מהמחשבות שלי שיגיעו אחרי זהם- אם הייתי בסדר או לא.. או אם אמרתי משהו לא טוב או משהו בקול שלי שהעליב אותם וכו'.. וזה מציק כי ברגע שאני אדבר על זה כבר זה מסכן את היחסים.. זה מציק לי כי אני תמיד אומר את האמת וכנה. ויש אנשים שמפחדים מזה מאוד.. ושלא נדבר על זה שבמה שאני מאמין אני גם סופר שונה.. פעם הייתי גאה במי שאני ואפילו הרגשתי צורך ללמד אחרים דברים.. היום אני מצליח לעשות את זה רק דרך המחשב ולאנשים מסויימים.. אני מאוד הייתי רוצה לשנות את זה השאלה היא איך.. כי לפעמים אני ממש מרגיש את זה בתור רעד פיסי בגוף.. המחשבות כבר אפילו לא עוברות בראש קודם אלא בגוף.. כנראה לחיות בעולם הזה לא ממש בשבילי.. אנשים היום כל כך קרים שזה השפיע עלי.. והיום אני מפחד רק להיות עצמי.. כי אני בן אדם נחמד ופתוח.. וזה מלחיץ אחרים.. זה מה שקורה שלא מתנהגים "כמו כולם".. גם אם זה לאהוב אותם ולחבק ולנשק אפילו.. בסוף מתחילים לחשוב: "אולי אני לא בסדר? אולי הם חושבים שאני מוזר?"" ולמרות שחברי אינטרנט יגידו אחרת.. הרי שגם איתם שאני אפגש מהם אני אפחד.. או שאחשוב שאני מוזר להם במציאות.. וגם אם זה בכלל ההפיך כמו תמיד, אצלי בראש זה יהיה ככה.. אז כאילו למה לטרוח? וגם אנשים שאני עוזר להם.. הם חושבים שלא אכפת לי מהם, אבל בשלב מסויים אני חושב מחשבות כאלו.. ולא בגלל שהפסקתי לאהוב אותם אני נעלם.. הם שוכחים שאולי גם לי יש בעיות.. ואני יכול לתת בצורה טבעית רק קצת.. ואז חייב ללכת מהר לפני שיגרם נזק.. או שהם יתאכזבו ממני או משהו.. כאילו יש סכנה כזאת.. מה אתם חושבים על כל זה? מקווה שיש לכם את הזמן לקרוא ולענות.. לילה טוב.. גיל
טוב נו שמתי סמיילי אבל זה לא אומר שמשהו מטריד אותי.. היום למדתי מחדש למה לא במקרה אני יושב בבית כל היום. ואפילו למדתי להעריך את זה ולשמוח בחלקי.. אבל באיזה חלק בדיוק אני שמח? בזה שטוב לי להיות לבד? ועם החברה שלי? ובזה שאני לפעמים מת מפחד להיות עם אחרים? רק בגלל המחשבות של מה שחושבים עלי? שמתי לב אחרי היום שזה החריף.. שלא שמתי לב שהלהיות לבד כל היום גם אם לא בכוונה לפעמים, וגם אם רק בגלל שהפעם הייתי צריך לנוח אחרי ניתוח- זה משהו שפשוט לאט לאט עושה אותי פחדן.. במקום לאהוב את כולם אני מפחד מהם? כי מבפנים אני זוכר במה אני מאמין- אבל פתאום ההתנהגות אחרת. והבעיה היא שזה פיסי ואני לא יכול לשנות את זה בקלות.. כי מספיק המחשבה שהם אולי רואים שמשהו לא בסדר- זה כבר גרוע. שיחשבו שאני לא בסדר זה ממש מחשבה טורדנית כאת.. בכלל מי יודע מה זה מה? חרדה או מחשבות טורדניות? וזה מתחיל להשפיע יותר ויותר בחיים שלי וזה לא טוב. אפילו גם לגבי חברים שמתקשרים כבר כאילו "נמאס לי".. כי נמאס לי מהמחשבות שלי שיגיעו אחרי זהם- אם הייתי בסדר או לא.. או אם אמרתי משהו לא טוב או משהו בקול שלי שהעליב אותם וכו'.. וזה מציק כי ברגע שאני אדבר על זה כבר זה מסכן את היחסים.. זה מציק לי כי אני תמיד אומר את האמת וכנה. ויש אנשים שמפחדים מזה מאוד.. ושלא נדבר על זה שבמה שאני מאמין אני גם סופר שונה.. פעם הייתי גאה במי שאני ואפילו הרגשתי צורך ללמד אחרים דברים.. היום אני מצליח לעשות את זה רק דרך המחשב ולאנשים מסויימים.. אני מאוד הייתי רוצה לשנות את זה השאלה היא איך.. כי לפעמים אני ממש מרגיש את זה בתור רעד פיסי בגוף.. המחשבות כבר אפילו לא עוברות בראש קודם אלא בגוף.. כנראה לחיות בעולם הזה לא ממש בשבילי.. אנשים היום כל כך קרים שזה השפיע עלי.. והיום אני מפחד רק להיות עצמי.. כי אני בן אדם נחמד ופתוח.. וזה מלחיץ אחרים.. זה מה שקורה שלא מתנהגים "כמו כולם".. גם אם זה לאהוב אותם ולחבק ולנשק אפילו.. בסוף מתחילים לחשוב: "אולי אני לא בסדר? אולי הם חושבים שאני מוזר?"" ולמרות שחברי אינטרנט יגידו אחרת.. הרי שגם איתם שאני אפגש מהם אני אפחד.. או שאחשוב שאני מוזר להם במציאות.. וגם אם זה בכלל ההפיך כמו תמיד, אצלי בראש זה יהיה ככה.. אז כאילו למה לטרוח? וגם אנשים שאני עוזר להם.. הם חושבים שלא אכפת לי מהם, אבל בשלב מסויים אני חושב מחשבות כאלו.. ולא בגלל שהפסקתי לאהוב אותם אני נעלם.. הם שוכחים שאולי גם לי יש בעיות.. ואני יכול לתת בצורה טבעית רק קצת.. ואז חייב ללכת מהר לפני שיגרם נזק.. או שהם יתאכזבו ממני או משהו.. כאילו יש סכנה כזאת.. מה אתם חושבים על כל זה? מקווה שיש לכם את הזמן לקרוא ולענות.. לילה טוב.. גיל