שלום לכולם

the band member

New member
שלום לכולם../images/Emo70.gif../images/Emo24.gif

אני לא מאמין! פורום של רוק מתקדם בארץ! מזל טוב על הפתיחה, ובהחלט כל הכבוד! אני מנגן בחליל הרבה שנים ואפשר להגיד שאני מוסיקאי מתקדם. אני מעריץ בעיקר את JETHRO TULL ואת KING CRIMSON ועוד להקות כמו PINK FLOYD. אני שמח שנפתח הפורום! בואו נדבר על JETHRO TULL. מהו האלבום החשוב ביותר של JT לדעתכם?
 
ג´יי טי

קודם כל תודה. אחרי זה, אמנם לא שמעתי את כל הרפרטואר של ג´תרו טאל, אך בעיני זה יכול להיות Thick As A Brick או A Passion Play. זה נראה לי, מבחינת חובבי הפרוג הפוריטנים, השיא הפרוגרסיבי של הטאלים. את Thick As A Brick הייתי "מדרג" כ-יותר מגובש-, ואילו את A Passion Play הייתי מדרג כ-יותר נועז-. אז זו הבחירה שלי, מה שנחשב יותר בעיניך - גיבוש ובגרות או תעוזה... ברוך הבא!
 

the band member

New member
דווקא את שניהם אין לי......./images/Emo4.gif

אני יודע שהם חשובים, שמעתי חלקים מהם ואני ארכוש אותם בשבוע הבא.... מה דעתך על AQUALUNG, LIVING IN THE PAST ו SONGS FROM THE WOOD?
 

john111

New member
אני הכי אוהב את AQUALUNG

ואני מכיר לא מעט מהרפרטואר, קשה להכיר את כולו זה להקה מאוד פוריה עד עצם היום הזה.
 

TAZ!

New member
משום מה...

אני לא מת על Aqualong. אמנם שיר הנושא הוא מעולה ויש שם עוד כמה דברים נחמדים, אבל בכללי, לא ממש התלהבתי מהאלבום כאלבום. והוא גם לא כזה פרוגרסיבי יחסית לאלבומים אחרים שאני מכיר.
 
אוי ג´ת´רו ג´ת´רו...

כמי שמחזיק בעוונותיו את כל אלבומי הלהקה מיום הווסדה, כולל כמה בוטלגים טובים, אני נזעק בכל פעם שמישהו שואל: איזה הכיטוב, נחשב, משפיע, איכותי. להלן תשובתי: ללהקה היו 4 תקופות משנה, בימי פעילותה (הרביעית נמשכת עד היום, כמובן): תקופת הבלוז - הכוללת את האלבומיםThis Was, Stand Up, Benefit והקלטת אוסף צאוחר יותר, אבל באותה רוח: Living in the Past. התקופה הזו, היתה תקופת הבראשית, אבל להבדיל מלהקות אחרות שהתחילו במשהו פסיכדלי ועברו באופן טבעי לרוק המתקדם, ג´ת´רו עשו זאת מתוך ז´אנר מוסיקאלי שונה. אני מאד אוהב את הצליל של ארבעת האלבומים האלה וסבור שכלהקת בלוז הם עלו על האחרות בנות התקופה, כולל על Led Zeppelin שזכו להערצה רבה, על לא עוול בכפם
. מהתקופה הזו, האלבום המועדף בעיני הוא: Benefit שבו כבר יש קצת פסנתר ואורגן, ונסיון ליצור מוסיקה יותר רב שכבתית, אם-כי עדיין לא פרוג לשמו. רק לשמוע את שיר הפתיחה With You There To Help Me ואת החליל של אנדרסון שם ולהתמוגג. התקופה השנייה, תקופת הפרוג, מתחילה ב Aqualung: יצירה נהדרת, נושאית, עם עיבודים פרוגיים אבל עדיין רגל אחת (מאלה שאנדרסון לא עמד עליהן
) נטועה בעולם הבלוז, וזו תשובה למי שסבור שאין לבלוז השפעה או מקום ברוק המתקדם (והמבין יבין). אחר-כך באו להם כמה אלבומי פרוג די מובהקים, עם קלידים דומיננטיים יותר, שילוב כלי נשיפה לצד החליל, עיבודים תזמורתיים של דויד פאלמר ועוד מטעמים. האלבומים האלה כוללים את:Thick as a Brick, a Passion Play, Minstral in the Gallery, Warchild, Too Old to Rock&Roll too Young to Die. למרות שרוב האוהדים מעדיפים את אחד משני הראשונים, אני דווקא ממליץ כאן על Minstral in the Gallery שלדעתי העוצמה שלו הרבה יותר מורגשת, בעיקר בנגינה ובשירה של אנדרסון, מהאחרים. העידן השלישי כולל שלושה אלבומים: Songs from the Wood, Heavy Horses, Stormwatch. זהו העידן הפולקי של הלהקה, והאהוב עלי ביותר. מתוך השלושה, אני מעדיף את Songs from the Wood ורואה בו האלבום הטוב ביותר של הלהקה לדורותיה!!! מדוע, זה סיפור ארוך. בקצרה אומר שכאן, יותר מבכל אלבום אחר, אני שומע צלילים ודקויות שרק Gentle Giant היו מסוגלים להם, ולדעתי זו סיבה מספקת (למי שמכיר את הלהקה הענקית הזו). העידן הרביעי, הוא העידן היותר פופי. אלבומים שדי ממחזרים את עצמם ולכן גם לא אפרט את שמותיהם. עידן זה, פחות פרוגרסיבי ויותר נוגע בשגעונות מתחלפים של אנדרסון ובנסיון לעקוב אחרי השינויים בעולם המוסיקה, ללא הצלחה. לזכותם יאמר שבהופעות הם נשארו נאמנים לקהל הוותיק שלהם, כפי שהיה בהופעתם האחרונה בארץ הקודש. מהתקופה הזו אפשר להמליץ אולי על אלבום בשם A שבו מככב הקלידן והכנר הוירטואוז אדי ג´ובסון, שמעניק לאלבום (הדי שטחי) נופח מיוחד. אז לסיכום, הנה סדר האלבומים האהובים עלי: 1. Songs from the Wood 2. Minstral in the Gallery 3. Benefit 4. a Passion Play 5. Thick as a Brick 6. Aqualung מקווה שעזרתי יקי
 
תודה ושאלה

תודה אריק על המחמאה. מה דעתך על מה שכתבתי לגבי מוטיבים ג´נטל ג´יאנטים בSongs from the wood?. אני שואל, מכיוון שלא כבדרך אגב ציינתי זאת. בראיון שאנדרסון נותן ברימסטר של אקוואלנג, הוא מזכיר שתי להקות בלבד: לד צפלין (עליה דיברתי בהמשך הת´רד הזה) וג´נטל ג´יאנט. בתור אחד שידוע, לא רק כחובב החבורה הנהדרת הזו, אלא כאחד שגם יודע להסביר את הלהקה הזו יותר טוב מכולנו, אשמח לשמוע את דעתך. יקי
 
אההם... בעיה

הבעיה היא שלא שמעתי את Songs From The Wood. למעשה, האלבומים היחידים של ג´תרו שאני מכיר הם Thick As A Brick, A Passion Play ו-J-Tull Dot Com. בהחלט לא מספיק, אני מסכים, אך עדיין לא אוכל לחוות את דעתי על Songs. זה יבוא, אין לי ספק.
 

pinky_unna

New member
רק חשוב לציין ש

דוט.קום הוא אלבום עלוב למדי תשתדל לא לשפוט אותם לפיו אלעד
 

the band member

New member
../images/Emo51.gif

בהחלט! יש הרבה אלבומים של JT שעדיין לא שמעתי (אני מתכוון לטובים) אבל זה הולך להשתנות..... אני מאוד מאוד מאוד אוהב את SONGS FROM THE WOOD. אלבום יפהפה! המלודיות הקלטיות האדירות והמוטיבים האנגלו-סקסיים המדהימים ועוד............. הוא בכלל אחד האלבומים האהובים עלי!
 

john111

New member
תשמע, יצרת מתח ואני אוהב סיפורים

מחכה לסיפור הארוך למה דווקא סונג פרום דה ווד (עצלן נשאר כזה מסתבר), בזמנך החופשי, דרך כוונות, שוט. ועוד עם סימני קריאה אז בכלל.
 
הרשה לי לנמק

Songs from the Wood עמוס בצלילים. בכל פעם שאני מקשיב לתקליט הזה (ואני עושה זאת משנת 1977!!!) אני מגלה משהו חדש. לדעתי זה קנה מידה לאלבום משובח. יהיה זה צליל של פעמון שנעלם מאזני, או כלי הקשה עלום, או משיכה של המוג-סינתסייזר שלא שמתי לב אליה קודם, או אפילו ניאונס בקולו שהמאנפף של אנדרסון. ניקח כדוגמא את השיר Jack in the Green: שיר קצר, שאנדרסון מנגן בו על כל הכלים. האמת, עוד לא הצלחתי לברר באילו כלים בדיוק מדובר. גיטרה 12 מיתרים יש שם. כמה דרבוקות, משרוקיות וצפצפות, וכמובן חליל. אבל האם אני שומע כינור ברקע? לא בטוח, ואם זה לא כינור, האם זה משהו מוג? לא ידעתי שאנדרסון חטא גם בזה! מכאן הסיבה הראשונה לאהבתי את האלבום הזה. סיבה נוספת היא השילוב בין הרוק הבלוזי של טאל, שעובר כחוט השני לאורך כל האלבומים, לבין מוסיקה בארוקית ופולק בריטי טיפוסי. כמי שמאד אוהב את Steeleye Span, להקת פולק-רוק בריטית נודעת ומצליחה (שאנדרסון הפיק את אחד האלבומים שלה ומלווה, יחד עם שאר חברי הלהקה, את הסולנית מדי פריור באלבום הסלולו הראשון שלה), אני נפעם בכל פעם מחדש מהיכולת של אנדרסון לחבר קצוות בקלות שכזו. ולא מדובר רק בעיבודים הבארוקיים ובשילוב כלי מקלדת אלקטרוניים, שSteeleye Span מיעטו להשתמש בהם. מדובר בתמלילים: אצל להקות הפולק-רוק הבריטיות, החל מSteeleye Span, עבור דרך Gryphon ו Fairport Convention וכלה ב Amazung Blondel התמלילים לקוחים, או לכל הפחות מבוססים, על השירה העממית הבריטית שכונסה בכמה אוספים בתחילת המאה ה 20. יאן אנדרסון השכיל באלבום הזה, כמו גם בבא אחריו: Heavy Horses לחבר מילים עכשוויות, מפרי מוחו המטורלל, לחרוז אותם באמנות ובכל זאת להשמע כמו משורר אנגלי נודד, בגבעות יורקשייר או קאמברייה, אי-שם במאה ה 16. אלה שתי סיבות למה התקליט הזה כל-כך אהוב עלי. לא דיברנו על התזמור המדוייק, על הצלילים הנקיים, על ההפקה המוקפדת, על הנגינה הנהדרת של מרטין באר על הגיטארה החשמלית בתוך ים הצלילים הבארוקיים ועל התיפוף הבאמת יוצא דופן של בארימור-בארלו. על כל אלה, בפעם אחרת. יקי
 

yonish

New member
לגבי המילים הפולקיות

מה שכתבת נכון לפירופורט ולסטילי ספאן, אבל לא לגריפון ולא לבלונדל. שתי האחרונות כתבו מילים בהשפעות פולקיות בדיוק כמו יאן אנדרסון בסונגס פרום זה ווד.
 

RamiSun

New member
הוהו´ Minstral in the Gallery

אתה מזכיר לי נשכחות, אלבום נהדר ולדעתי הכי הטוב של הלהקה, אתה עושה לי חשק לרוץ לארון הדיסקים, אבל בעצם אין לי עדיין בדיסק, היה לי את התקליט בעבר,...
 

theriddler

New member
האלבום הראשון שלהם ששמעתי....

minstrell in the gallery פשוט דיסק מגניב...
 
מכונת החרישה המכנית...?

זו ההמצאה שג´תרו טול (היה מישהו כזה?) פיתח? שמעתי את זה באיזשהו מקום פעם. האמת שאין לי מושג מה עומד מאחורי השם. אולי מישהו יודע? בכל אופן, סקירה נהדרת יקי! לאחר שהאזנתי פעמים רבות לכל אלבומי ג´תרו טול עד ל-´A´, (ולאחר גילגולים רבים והתפתחויות שונות) תקופת הבלוז היא זו שקסמה לי ביותר ואת Benefit אני אוהב במיוחד. יותר טובים מלד זפלין...? תראה, לד זפלין היא להקת ´על´. אגדת רוק מהשורה של פינק פלויד שביחד הפכו למעין ´מיתולוגיה´. היא מורכבת מארבעת נגני על אדירים שפעלו יחדיו לאורך כל הדרך כשכל אחד יודע את תפקידו ועמדתו, עשו מוסיקה גדולה ודברים גדולים שמעבר למוסיקה ואפשר אולי לאמר שההצלחה ומבחן הזמן מדברים בעד עצמם. לג´תרו טול יש בעיה בסיסית ומעצבנת ביותר: ג´תרו טול זה איאן אנדרסון... וזהו. היו נגנים שהיו פשוט "טובים ונחמדים", אנדרסון הוא היחיד שהפגין אישיות מעניינת, אופי וכריזמה. הוא נשאר הגרעין הקשיח של טול (עם ג´פרי האמונד אולי...?) ועם הזמן התחלפו נגנים, וההרכב התגלגל מספר פעמים. אבל מה עוד אפשר לאמר...? שג´ימי פייג´ הוא מוסיקאי מבריק וטוב יותר מאיאן אנדרסון? לא יודע... סביר להניח שאחרי הכל, התוצאות מדברות בעד עצמן. שבת שלום.
 
ג´ת´רו טאל ולד זפלין

תודה על המחמאות, לפני הכל! בעניין לד זפלין. אולי הייתי קצת חריף איתם, אבל אני באמת סבור (אחרי האזנה חוזרת לחמישיה הפותחת של הצפלינים) שג´ת´רו טאל היו הרבה יותר מגוונים מהם בתקופת הבלוז שלהם. בוא ניקח למשל שירים כמו Witches´ Promiss שיש בו רביעית מיתרים נהדרת ברקע, או את To Cry you a song או אפילו שיר בלוזי סטנדרטי כמו: Nothing is Easy. כשאני מעמיד את אלה מול כל שיר של צפלין, אני מוצא עיבודים מורכבים יותר, שירה נעימה יותר (וזה באמת עניין של טעם - אני מעדיף את אנדרסון על פלנט) ומלודיות סוחפות. אני מסכים אתך שהדומיננטיות של אנדרסון אולי מפריעה במשהו, אבל הוא מוסיקאי כל-כך מחונן, שאפשר לסלוח לו על סילוקו של מיק אברהמס והשתלטותו על הלהקה, מה גם שזה נתן את הדחיפה לשינוי ההדרגתי בסגנון. אם אברהמס היה נשאר, אני מניח שג´ת´רו היתה נשארת להקת בלוז עוד כמה שנים טובות, או מתנסה יותר בג´אז מכפי שהיא עשתה בלעדיו. בראיון שנותן אנדרסון, ברימסטר של Aqualung הוא מספר על היחסים בינם לבין לד זפלין, אותם הם ליוו כלהקת חימום במשך שנה. הוא אומר שעם פייג´, בונהאם וג´ון פול ג´ונס הוא הסתדר נהדר, כי הם מוזיקאים כמוהו. עם פלאנט, הוא לא כל-כך הצליח והוא לא יודע להסביר למה. אני סבור שיש כאן, אולי, תשובה לשאלה. פייג´, כמוסיקאי נהדר, הביא את המטען שלו שבא לידי ביטוי ביכולת וירטואוזית נפלאה; פלאנט תרם בעיקר את התמלילים, שלדעתי, נחותים מאלה שהביא אנדרסון, ואני לא נוגע בכוונה בתקופת הפרוג שבה התמלילים היו אובסקוריים לחלוטין (Thick, Passion) אלא דווקא לשירים הבלוזיים שאנדרסון תמלל אותם בצורה כל-כך רגישה ונוגעת ללב, ומקוצר היריעה לא אדגים. בעניין הנגנים שליוו את אנדרסון: מרטין באר לא מגיע לרמות של פייג´, אבל אני לא ממש מחפש וירטואוזיות בנגינה, ובאר, כגיטריסט שמשתלב בייצירה, נראה לי בין הטובים; לגבי המתופפים, אני סבור שגם קלייב באנקר ובמיוחד בארימור בארלו, לא נופלים מבונהאם. ידיד שלי, שחוטא בתיפוף מדי פעם, שמע את Songs from the Wood. הוא לא הכיר את ג´ת´רו טאל קודם לכן, ואת לד צפלין הוא אוהב מילדותו. הוא ביקש שאשים שוב ושוב את שיר הפתיחה של האלבום, ואמר שאצל בונהאם זה תיפוף, אצל המתופף של הלהקה הזאת (ג´ת´רו טאל - י.א.) זו נגינה לשמה. מתופף גדול, לא שמעתי עוד תיפוף ברמה כזו - אלה היו המילים שלו. זהו, פחות או יותר. מקווה שהבהרתי את דעתי הסובייקטיבית לחלוטין. ושוב תודה על המחמאה יקי
 
תגובה

אז מה אם המוסיקה יותר מורכבת? מוסיקה פרימיטיוית היא דבר רע? האלבום הראשון (וההכי טוב לדעתי והאהוב עלי ביותר) של לד זפלין למשל הוא הבלוז הלבן הטוב ביותר ששמעתי מעודי והוא עושה לי את זה יותר מכל אלבום בלוז אחר חכם מעניין ומתוחכם ככל שיהיה. כנראה שכאן, זה מסתיים בטעם אישי, כמו שאתה אומר.
 
אה...ותיקון קטן או שניים

1. איאן אנדרסון אומר בראיון אקוואלונג שהוא לא הסתדר עם רוברט פלאנט בגלל שהוא זרק לו פעם איזו הערה מטומטמת (לדבריו): "הטקסטים של ג´תרו טול והמוסיקה של לד זפלין יהיו רוקאנדרול טוב ביחד" או משהו כזה ורוברט פלאנט נעלב. 2.רוברט פלאנט לא היה הכותב הראשי בזפלין, ג´ימי פייג´ היה המלחין והתמלילן המוביל.
 
למעלה