שלום לכולם קצת מהלב....

[כסטרו]

שלום לכולם קצת מהלב....

ת'אמת אני גולש בתפוז הרבה זמן אבל זו לי הפעם אולי השלישית שאני מציץ בפורום הנחמד הזה וטוב לראות את כל ההודעות המעודדות את אלו המבכות. אני בחור בן 22 לא חסר לי כלום בחיים מלבד דבר אחד שפתאום אני מגלה שהוא בסיס לשמחה.. מה? חוסר בדידות! מי שרואה אותי ברחוב חושב שאני הבן אדם הכי מאושר בעולם, מחייך, יודע לפרגן, ובעצם סבבה כזה לא אחד שמעורר רחמים.. אבל בעצם כל זה רק כלפי חוץ.. אני אחד שגדלתי עם חבר'ה כאלו שעדיף לשבת בבית לבד! כן לבד! ולא להסתובב איתם.. אז זה קל? לא! יש איך להתגבר? אולי... אבל מה שבטוח זה שכרגע אני נמצא לבד אה לא בעצם אני עם אמממ עצמי.. המשפחה שלי לא יודעחם כלום כי יש להם מספיק צרות [אבא רב עם אמא וכו'] ואני לא מרגיש טוב עם זה להכניס גם את מה שיושב לי על הלב.. ובואו נגיד שהמצב הזה גרם לי בכלל להיות אדיש לחיים ולהגיד מה שיהיה שיהיה וזהו אין כח. קיצר אני לא יודע אם הבעתי טוב את ההרגשות אבל זה בערך כזה.. חשבתי להקים בית [תבינו אני בחור רציני והכלך וזה שאני כותב פה זה אומר כמה אני שומר בלב ממש אין לי איפה להוציא את זה] ((( מה עושים?

 

[נסיכת אהבה]

ברוך הבא לפורום ../images/Emo39.gif

אולי תנסה להיכנס למסגרת מסוימת שתכניס אותך לשיגרה, ושם גם תוכל להכיר אנשים חדשים, שכן תוכל להיות איתם ולא תרגיש כזה בודד. לשבת ולרחם על עצמך בבית אפשר לעשות תמיד, אבל אתה חייב לקחת את עצמך בידיים, להרים את התוכ'ס ולעשות משהו בנדון, אחרת המצב יישאר כפי שהוא. אתה מספיק גדול כדי לקחת אחריות על עצמך, אז קח את עצמך, תתעורר ותפעל- כי זה למענך.

 

[s a t o r i 7 9]

רעיון טוב

למצוא מסגרות, זה מה שאני עשיתי - התחלתי להשלים בגרויות לקראת אוניברסיטה. החברה מהלימודים מצליחים למלא קצת את העולם המבודד שלי. האמת אני מקיבוץ ולמרות זאת אני לא מרגיש שאני מצליח להתחבר עם האנשים בגילי שם. האמת היא שאני לא מרגיש שאני מצליח להתחבר עם אנשים בארץ בכלל, לא היה לי קשה להתחבר עם אנשים בחו"ל, כאשר טיילתי באוסטרליה וניו זילנד (למה אני נהנה להזכיר לי, אני כזה מאזוכיסט, יכול להיות) - האמת (פעם שלישית), פיתחתי לעצמי מן שנאה לישראלים, לא מובן לי בדיוק מדוע. עצם המפגש עם חבר'ה צעירים אחרים בלימודים איפשהו עודד אותי, אבל האמת (4), אני חושש שהבדידות שהתרגלתי אליה...מעייפת אותי די אחרי זמן מה. זה לא שאני מת להיות לבד, אני לא וממש לא. אבל אני לא בטוח שאני תמיד מסוגל להיות בחברתם של החבר'ה מלימודים. אין לי "חברים" בשעות שאני בבית, כך שלאחר שעות הלימודים (שזה 4 ערבים בשבוע) ולאחר העבודה, אני מוצא את עצמי לגמרי לבד. זה מן קושי כזה לצאת מהמגעל הזה, אני לא רוצה לחיות ככה. הרבה פעמים אני חש צער על כך, אני מודע לזה שאני מרחם על עצמי ואני תמיד נזכר במשפט שנאמר לגיבור ברומאן "יער נורווגי" (של הארוקי מוראקאמי) -" תזכור, מי שמרחם על עצמו הוא חלאה.", משהו כזה. אבל לא תמיד זה עוזר לי, יש משהו בהרגשה של הרחמים העצמיים, ולא תמיד יש כוח לחפש חברים חדשים, זה לא קל בכלל. מקווה של ייאשתי אותך עוד יותר. אני דווקא מרוצה מהקטי החברתי שלי בלימודים, מהרחבת המעגל החברתי, אבל זה מעייף מאוד - במיוחד אותי. (זו גם הייתה ההרגשה בסוף הטיול, או לקראת סוף הטיול - שאין לי כוח יותר לפגוש אנשים חדשים, אז לאחר שחזרתי לארץ חייתי בבדידות כמעט מוחלטת)

 

[ניאו30]

לא הבנתי למה התכוונת ב"חוסר בדידות"

החוסר שיש לך הוא שאתה מרגיש לבד,גם כשאתה מוקף באנשים(במקרה כזה החוסר הוא בחברה),או שיש לך חוסר בזמן עם עצמך,כי יש לך יותר מדיי חברה סביבך(במקרה כזה החוסר הוא בלבדיות,זמן עם עצמך)?

 

[magenta73]

לא ממש הבנתי

מה שהבנתי זה שאתה לא מרוצה מחברה שאתה נמצא איתה. והסיבה שאתה נמצא עם אותה חברה היא בגלל הדת... נכון? אם צדקתי, יש לך לאן לפנות. רק שזה מצריך הרבה אומץ.