הארי קריש דם
New member
שלום לכולם, חדש פה.
אז ככה. אני אספר קצת על החיים שלי: אני אוטוטו בן 21. לומד הנדסה במוסד באיזור חיפה. אם הבנתם לפי הגיל אני עתודאי. תמיד הייתי בעל רצון ומוטיבציה גדולה להיות הכי טוב במשהו שאני עושה. אם זה בכך שהייתי מנגן שעות בגיטרה בתיכון כדי להיות הכי טוב, ועד הזמן הרב שאני משקיע בלימודים התובעניים במיוחד. מיד אחרי התיכון התחילו הלימודים, ואני השקעתי את כולי בהם והזנחתי את הקשר עם החברים שהיו לי בתיכון. במשך השנתיים הראשונות של הלימודים לא הפריע לי שלא יצאתי ביום שישי לשום מקום או שלא היו לי יותר מידי חיי חברה. בתחילת השנה השלישית פתאום התחיל אצלי משבר. אתה מבין שעברו שנתיים שלמות ונשארו לך עוד שנתיים. אז בסה"כ אתה לא לכאן ולא לכאן וגם הלימודים נעשו יותר קשים. מה שגם הרגשתי צורך בקשר עם המין השני. אני בנאדם ביישן ולכן אף פעם לא הייתה לי חברה. תמיד חשבתי שזה בגלל שאולי אני לא נראה מספיק טוב או בגלל שאני נמוך. אם הזמן הבנתי שזה לא זה אלא הביישנות והאופי שלי. אני מנסה להשתנות אבל לא לגמרי מצליח.יש לי את ההרגשה הזאת שזה לא יקרה אף פעם בגלל מי שאני.פתאום אני חושב על ההנאות שבחיים שאני מפספס בגלל שאין קשר עם בנות ונכנס לדיכאון. אין לי חשק ללמוד, אין לי חשק לעבוד. אני רק חושב מה הטעם לעשות את כל הדברים האלה ואח"כ להסתכל אחורה ולראות שפיספסתי את הדברים החשובים באמת. לא מספיק זה, גם העובדה שאני לא יכול להכיר בחורות כי יש לי את הלימודים והעבודה על הראש ואין לי עם מי לצאת באזור שאני גר ( כי אני כבר לא בקשר עם החבר'ה בתיכון|) , מתסכלת אותי. יש לי חברים איפה שאני לומד פשוט אנחנו גרים במקומות שונים בארץ אז קשה לי לצאת איתם בסופ"ש. הפכתי לבן אדם מריר ופסימי. מה שגם אני לא רוצה לדפוק את הלימודים אחרי שהגעתי בהם להצטיינות. אבל פשוט לא בא לי ללמוד. ניסיתי להעסיק את עצמי עם ספורט. אז התחלתי לרוץ, אבל זה משפיע עליי לטובה רק כמה שעות וזהו וגם אין לי הרבה זמן בגלל הלימודים והעבודה. ההרגשה היא ששום דבר לא ישתנה. לפחות לא עד שאני אתגייס בעוד יותר משנה.אבל שנה זה הרבה זמן.... וגם אז אני אהיה בן 22. מכאן ל"בתול בן 40" שיהיה סרט דוקומנטרי במקרה שלי הדרך קצרה
אז ככה. אני אספר קצת על החיים שלי: אני אוטוטו בן 21. לומד הנדסה במוסד באיזור חיפה. אם הבנתם לפי הגיל אני עתודאי. תמיד הייתי בעל רצון ומוטיבציה גדולה להיות הכי טוב במשהו שאני עושה. אם זה בכך שהייתי מנגן שעות בגיטרה בתיכון כדי להיות הכי טוב, ועד הזמן הרב שאני משקיע בלימודים התובעניים במיוחד. מיד אחרי התיכון התחילו הלימודים, ואני השקעתי את כולי בהם והזנחתי את הקשר עם החברים שהיו לי בתיכון. במשך השנתיים הראשונות של הלימודים לא הפריע לי שלא יצאתי ביום שישי לשום מקום או שלא היו לי יותר מידי חיי חברה. בתחילת השנה השלישית פתאום התחיל אצלי משבר. אתה מבין שעברו שנתיים שלמות ונשארו לך עוד שנתיים. אז בסה"כ אתה לא לכאן ולא לכאן וגם הלימודים נעשו יותר קשים. מה שגם הרגשתי צורך בקשר עם המין השני. אני בנאדם ביישן ולכן אף פעם לא הייתה לי חברה. תמיד חשבתי שזה בגלל שאולי אני לא נראה מספיק טוב או בגלל שאני נמוך. אם הזמן הבנתי שזה לא זה אלא הביישנות והאופי שלי. אני מנסה להשתנות אבל לא לגמרי מצליח.יש לי את ההרגשה הזאת שזה לא יקרה אף פעם בגלל מי שאני.פתאום אני חושב על ההנאות שבחיים שאני מפספס בגלל שאין קשר עם בנות ונכנס לדיכאון. אין לי חשק ללמוד, אין לי חשק לעבוד. אני רק חושב מה הטעם לעשות את כל הדברים האלה ואח"כ להסתכל אחורה ולראות שפיספסתי את הדברים החשובים באמת. לא מספיק זה, גם העובדה שאני לא יכול להכיר בחורות כי יש לי את הלימודים והעבודה על הראש ואין לי עם מי לצאת באזור שאני גר ( כי אני כבר לא בקשר עם החבר'ה בתיכון|) , מתסכלת אותי. יש לי חברים איפה שאני לומד פשוט אנחנו גרים במקומות שונים בארץ אז קשה לי לצאת איתם בסופ"ש. הפכתי לבן אדם מריר ופסימי. מה שגם אני לא רוצה לדפוק את הלימודים אחרי שהגעתי בהם להצטיינות. אבל פשוט לא בא לי ללמוד. ניסיתי להעסיק את עצמי עם ספורט. אז התחלתי לרוץ, אבל זה משפיע עליי לטובה רק כמה שעות וזהו וגם אין לי הרבה זמן בגלל הלימודים והעבודה. ההרגשה היא ששום דבר לא ישתנה. לפחות לא עד שאני אתגייס בעוד יותר משנה.אבל שנה זה הרבה זמן.... וגם אז אני אהיה בן 22. מכאן ל"בתול בן 40" שיהיה סרט דוקומנטרי במקרה שלי הדרך קצרה
