שלום לכולם. חדש בפורום
באמת יהיה נחמד להוציא קצת החוצה משהו שסגור בפנים
. אז ככה, בשנת 2001 הייתה לי תאונת עבודה וכשנה לאחר מכן עברתי ניתוח בעמוד שדרה כי נוסף לפריצת דיסק מצאו לי על הדרך גם גידול (היה שפיר, וטוב שכך טפו טפו טפו). אני מניח שהדיכאון בעקבות כך היה הדרגתי, אבל הנה עכשיו, עשר שנים אחרי, אני מוצא את עצמי כמו ממשיך בחיי אבל לא ממש ממשיך. כלומר, מאז הניתוח הסתגרתי יותר (ואני טיפוס מסוגר גם ככה, אז לא ממש ייחסתי חשיבות), ופעילות ספורטיבית הזנחתי (כאילו הרגשתי שאני עשוי מסוכר, שכל דבר יגרום לי כבר נזק בלתי הפיך). התכנסתי יותר ויותר בבדידות שלי, סיגלתי לעצמי אורח חיים יותר פשטני, בלי הרבה "הרפתקאות". והייתי פעם יוצא לטיולים ארוכים, פעילויות ספורטיביות וכיו"ב. היום אני בן 34, עם עבודה מסודרת וקבועה (לפחות זה. קשה לי להאמין מה אעשה אם אחזור להתרוצצויות בין חברות כוח אדם), לא מתלונן על שכר, עדיין כוחי במותניי למרות ההקרנות לרגליים (נשמע מזדקן לגילי, הא?). למרות שיש את הכאבים הרגילים בבוקר, אפשר להגיד שהסתגלתי כך שכדורים אני כבר לא צריך (תופעות הלוואי שלהם יותר מפריעות לי גם ככה). אני משתדל לעשות לי הליכות בכל יום, ודווקא מאתגר את עצמי ע"י שינוי מהירות הליכה, שינויי מסלול, אבל בתכל'ס אני רואה שהגב יותר מתעייף מהדברים הפשוטים כמו ניקיון בית. השינוי הזה די שינה לי סדר עדיפויות בחיים שלי, וחיי החברה שלי (עדיין) שואפים לאפס. אני מניח שלפני שזה קרה לא היה לי כלום מהבחינה הזאת ולאחר מכן זה סתם המשיך וגם החריף, כי ניתקתי יותר קשרים. אז אולי אפשר לקרוא לי "השפן של אנרג'ייזר". כי אני ממשיך וממשיך, אבל בפנים - בנשמה - קצת ריק. סתם רציתי לשתף. נחמד שיש במה לפרוק.
בהצלחה לפורום.
באמת יהיה נחמד להוציא קצת החוצה משהו שסגור בפנים
