שלום לכולם! אני חדשה..
שלום! קוראים לי לין, אני בת 21, השתחררתי מהצבא לפני כ-5 חודשים. אני מרגישה קצת תקועה כרגע, חסרת מוטיבציה. אני אתחיל מההתחלה: פעם (לפני 3-4 שנים בערך) הייתי קצת מלאה ומאז התחלתי לעשות דיאטה שממש הצליחה לי, כולם החמיאו לי.. הייתי בתקופת התיכון אז, אז כך שלא היו לי יותר מדי דאגות על הראש. בכל מקרה, הגעתי למשקל של 50 ק"ג והיה לי ממש יפה, ועדיין הייתה לי מוטיבציה להמשיך לרדת. ואז התגייסתי. מה שקורה בצבא זה שמשמינים. בכל מקרה, טיפה העליתי משקל, לא המון, וגם לא הכל במכה אחת. משהו כמו שנתיים וחצי העליתי 7-8 קילו. ואני לא יודעת למה אבל אין לי את המוטיבציה שהייתה לי פעם.. אני חייבת לחזור לעצמי. ניסיתי כמה דיאטות פה ושם אבל אף אחת מהן לא החזיקה מעמד. אני ממש מיואשת כבר. אין לי בעייה עם הדיאטה עצמה, אלא המוטיבציה זה מה שחסר לי. דבר נוסף- בצבא הכרתי את חבר שלי ומאז אנחנו שנתים יחד. זה אולי נשמע מלהיב, אבל זה לא. לפני כמה ימים החלטתי להיפרד. נמאס לי כל מיני דברים בקשר. זה לא הוא, אני הבעייתית. אני חושבת שלפעמים אני פוגעת בו בכל מיני דברים- לא ממש מתחשבת בהרגשות שלו. למען האמת, הוא ממש רגיש, אבל לפעמים הוא יותר רגיש ממני אם אתם מבינים למה אני מתכוונת...... שלא תטעו אני ממש אוהבת אותו בתור בנאדם אבל אני לא חושבת שאני מאוהבת בו יותר. דבר נוסף הוא שדי מפריע לי זה שהרבה פעמים הוא אומר לי בצחוק שאני שמנה, "בטטה" וכיו"ב. אני לא מוצאת את הבדיחות האלו כ"כ מצחיקות כי גם ככה הביטחון שלי לא בשמיים. אני מרגישה שדעכתי עם הזמן, לא יודעת אם יש לזה קשר לחבר שלי אבל זה מה שאני מרגישה. אני כבר לא עצמי. אני ידועה במשפחה שלי כאחת שתמיד עוברת הכל ומתגברת על המכשולים, כ"שורדת" אבל אני כבר לא מרגישה כזו. לפני הגיוס וגם בתחילת הצבא (בשנה הראשונה) היה לי ביטחון עצמי ממש גבוה. זה כבר לא ככה לצערי. אז כמו שאמרתי, השתחררתי מהצבא בשעה טובה וטסתי לטיול של שבוע באירופה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה. היה בסדר, נתתי לעצמי חודש חופש כדי להסתגל לחיים באזרחות, ליהנות קצת לפני שמתחילים לעבוד. אחרי הטיול שלי מצאתי עבודה זמנית לשלושה חודשים. עבדתי. חסכתי קצת. ועזבתי את מקום העבודה כיוון שהייתי זמנית. בכל מקרה, עזבתי לפני כשבועיים ואני לא מוצאת את עצמי.(גם נפשית הכוונה) אני מחפשת עבודה, שולחת כל יום קו"ח לאתר שאני רשומה בו, הייתי בכמה ראיונות, אך לא חזרו אליי עדיין. אני מרגישה תקועה. מרגישה ששום דבר טוב לא קורה לי. אין לי אמונה בעצמי כבר..... כרגע אני לומדת למבחן שיש לי בעוד כמה ימים, כך שאני עסוקה, אבל התחשוה הפנימית שלי לא טובה. לא טוב לי עם עצמי. אני תמיד מחפשת משהו יותר טוב... אני כאילו נגעלת מעצמי (אני יודעת שזה נשמע מחריד... אבל זו ההרגשה שלי). ולמי שותהה- אני לא בתקופה "הזו" של החודש.
למרות כל הרגשי חח שלא תטעו יש לי כמעט הכל- יש לי הורים שאוהבים אותי, אחות נפלאה שתמיד עוזרת לי בכל מה שאני צריכה, יש לי חבר, יש לי בית חם.. אבל משהו פשוט לא מתיישב לי טוב. יש לי רישיון נהיגה, אבל אין לי אוטו אז כך שאני לא מרגישה עצמאית. אני לא מרגישה שאני "מסודרת" מבחינה כלכלית וזה מפחיד אותי.... חברות שלי ואחותי ביניהן ממש הסתדרו. יש להן עבודה טובה והם מחזיקות שם מאז שהתשחררו (שנה ויותר), יש להן אוטו, כסף בבנק.. יש להן את הביטחון הכלכלי והרגשי הזה. זה משהו שממש מפחיד אותי. אני מרגישה שנאבדתי איפשהו. אני לא ממש עצמי, לא מי שהייתי פעם. הייתה לי מוטיבציה בכל התחומים- בין אם עשיתי דיאטה או בין אם בלימודים בתיכון, הכל! והיום המצב שונה... אני עושה דברים כי אני חייבת, כי ככה "צריך", לא כי הם מרגשים אותי, אין לי שמחת חיים. קשה לי לקבל החלטות (למשל- להיפרד מחבר שלי או לעשות דיאטה ולהתמיד בה). הייתי נוהגת להציב לעצמי מטרות רק כדי לבדוק את הגבולות שלי, להציב לעצמי אתגרים, לנסות לעשות יותר טוב הפעם. היום אני לא עומדת במטרות שהצבתי לעצמי...... אני חושבת על שינוי (אפילו הכי קטן) ולא יוצא לפועל כי אין לי את הכוח רצון שהיה לי.. אשמח לתגובות\ הערות\ הארות... תודה רבה
שלום! קוראים לי לין, אני בת 21, השתחררתי מהצבא לפני כ-5 חודשים. אני מרגישה קצת תקועה כרגע, חסרת מוטיבציה. אני אתחיל מההתחלה: פעם (לפני 3-4 שנים בערך) הייתי קצת מלאה ומאז התחלתי לעשות דיאטה שממש הצליחה לי, כולם החמיאו לי.. הייתי בתקופת התיכון אז, אז כך שלא היו לי יותר מדי דאגות על הראש. בכל מקרה, הגעתי למשקל של 50 ק"ג והיה לי ממש יפה, ועדיין הייתה לי מוטיבציה להמשיך לרדת. ואז התגייסתי. מה שקורה בצבא זה שמשמינים. בכל מקרה, טיפה העליתי משקל, לא המון, וגם לא הכל במכה אחת. משהו כמו שנתיים וחצי העליתי 7-8 קילו. ואני לא יודעת למה אבל אין לי את המוטיבציה שהייתה לי פעם.. אני חייבת לחזור לעצמי. ניסיתי כמה דיאטות פה ושם אבל אף אחת מהן לא החזיקה מעמד. אני ממש מיואשת כבר. אין לי בעייה עם הדיאטה עצמה, אלא המוטיבציה זה מה שחסר לי. דבר נוסף- בצבא הכרתי את חבר שלי ומאז אנחנו שנתים יחד. זה אולי נשמע מלהיב, אבל זה לא. לפני כמה ימים החלטתי להיפרד. נמאס לי כל מיני דברים בקשר. זה לא הוא, אני הבעייתית. אני חושבת שלפעמים אני פוגעת בו בכל מיני דברים- לא ממש מתחשבת בהרגשות שלו. למען האמת, הוא ממש רגיש, אבל לפעמים הוא יותר רגיש ממני אם אתם מבינים למה אני מתכוונת...... שלא תטעו אני ממש אוהבת אותו בתור בנאדם אבל אני לא חושבת שאני מאוהבת בו יותר. דבר נוסף הוא שדי מפריע לי זה שהרבה פעמים הוא אומר לי בצחוק שאני שמנה, "בטטה" וכיו"ב. אני לא מוצאת את הבדיחות האלו כ"כ מצחיקות כי גם ככה הביטחון שלי לא בשמיים. אני מרגישה שדעכתי עם הזמן, לא יודעת אם יש לזה קשר לחבר שלי אבל זה מה שאני מרגישה. אני כבר לא עצמי. אני ידועה במשפחה שלי כאחת שתמיד עוברת הכל ומתגברת על המכשולים, כ"שורדת" אבל אני כבר לא מרגישה כזו. לפני הגיוס וגם בתחילת הצבא (בשנה הראשונה) היה לי ביטחון עצמי ממש גבוה. זה כבר לא ככה לצערי. אז כמו שאמרתי, השתחררתי מהצבא בשעה טובה וטסתי לטיול של שבוע באירופה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה. היה בסדר, נתתי לעצמי חודש חופש כדי להסתגל לחיים באזרחות, ליהנות קצת לפני שמתחילים לעבוד. אחרי הטיול שלי מצאתי עבודה זמנית לשלושה חודשים. עבדתי. חסכתי קצת. ועזבתי את מקום העבודה כיוון שהייתי זמנית. בכל מקרה, עזבתי לפני כשבועיים ואני לא מוצאת את עצמי.(גם נפשית הכוונה) אני מחפשת עבודה, שולחת כל יום קו"ח לאתר שאני רשומה בו, הייתי בכמה ראיונות, אך לא חזרו אליי עדיין. אני מרגישה תקועה. מרגישה ששום דבר טוב לא קורה לי. אין לי אמונה בעצמי כבר..... כרגע אני לומדת למבחן שיש לי בעוד כמה ימים, כך שאני עסוקה, אבל התחשוה הפנימית שלי לא טובה. לא טוב לי עם עצמי. אני תמיד מחפשת משהו יותר טוב... אני כאילו נגעלת מעצמי (אני יודעת שזה נשמע מחריד... אבל זו ההרגשה שלי). ולמי שותהה- אני לא בתקופה "הזו" של החודש.
