שלום לכולכם/ן.... (הבן של dirlu).
אמא שלי ביקשה ממני לא מזמן לכתוב לכם כאן בפורום קצת על נקודת המבט שלי לגבי כל הסיפור של החד-הוריות. את האמת שדווקא קרץ לי הרעיון, ובכיף אני מוכן לספר לכם כל מה שתבקשו. אני אתחיל בלספר קצת על עצמי. שמי דן, אני בן 18. אני כרגע גר בקיבוץ בערבה, במסגרת שנת-שירות לפני השירות הצבאי. אני אתחיל מהתמודדות עם הסביבה. שהייתי קטן (ביסודי) העובדה שהייתי חד-הורי היוותה המון פעמים בסיס לצחוק עליי וללעוג לי. אמירות כמו: "מה אתה מדבר? אין לך אבא!" היו מאוד שכיחות. לקחתי את זה די קשה, ואף פעם לא רציתי שאמא תראה שהילדים צוחקים עלי בהקשר הזה. היה לי מאוד חשוב שהיא תיראה שאני מסתדר. החברים הטובים אף פעם לא מצאו סיבה לצחוק על זה, אלא היו סקרנים ביותר. ואני, הייתי עונה להם בכיף. אבל כמו שאומרים, מה שלא הורג מחשל... בחטיבה היה לי עוד יותר קשה, מיכוון שכאן כבר מאוד מנסים למצוא את המקום החברתי שלך. וכל עובדה נוספת שאפשר לצחוק עליך היא נק´ רעה. היה לי מאוד מאוד קשה בהתחלה, מיכוון שבבאר-שבע לא ריחמו בקטע הזה. ובחטיבה ניהיה הקטע שבין החבר´ה שלי ידעו שעדיף לא לדבר על הנושא ליד דן. שם ניהיתי פגיע לנושא. בכניסה לחטיבה גם נכנסתי לצופים, ושם דווקא הנושא לא הועלה אף - פעם, מה שאני עכשיו יודע שממש גרם לי לתחושה נוחה בצופים, כאילו מעמדי החברתי נקבע שם בלי להתעסק בנושא הזה. בתיכון זה כבר הכל עבר כקסם. אפילו המציקטורים הראשיים הבינו שאין להם על מה לנסות לנשוף ולנשוף (שלושת החזירונים) הייתי חזק וגמיש בנושא. השיא היה כשנסעתי למשלחת בקיץ י"א עם הצופים ובמהלכה התבדחתי נון סטופ על הנושא. עכשיו אני מרגיש ממש ממש בנוח עם כל הקטע. כשעולה השיחה בנושא עם מישהו/י לוקח כמה דקות של הסבר והכל מחליק. עעד היום מידי פעם חברים שלי שנים, באים ושואלים אותי עוד כמה שאלות שמעניינות אותן. אבל את כל ההתמודדות (שאני מסכם אותה כממש טובה, שהביאה אותי למצב שאני משלים עם העניין לגמרי בגיל 18) אני זוקף לזכות אמא שלי. מיכוון שברגע שראיתי שהיא בטוחה בהחלטה, ונותנת לי תשובות בלי להתפטל ולהיות במבוכה. הבנתי שאין מה להתפטל בעצמי ולהיות מובך! אני לא יודע עד כמה זה ענה... את האמת הרגשתי שלא הצלחתי להעלות על המסך את מה שמתחת לכל זה. בכל מקרה, יש לי עוד המון תשובות אליכם. אני פשוט חייב לזוז כרגע. שיהיה לכם המשך שבוע נעים. דן.
אמא שלי ביקשה ממני לא מזמן לכתוב לכם כאן בפורום קצת על נקודת המבט שלי לגבי כל הסיפור של החד-הוריות. את האמת שדווקא קרץ לי הרעיון, ובכיף אני מוכן לספר לכם כל מה שתבקשו. אני אתחיל בלספר קצת על עצמי. שמי דן, אני בן 18. אני כרגע גר בקיבוץ בערבה, במסגרת שנת-שירות לפני השירות הצבאי. אני אתחיל מהתמודדות עם הסביבה. שהייתי קטן (ביסודי) העובדה שהייתי חד-הורי היוותה המון פעמים בסיס לצחוק עליי וללעוג לי. אמירות כמו: "מה אתה מדבר? אין לך אבא!" היו מאוד שכיחות. לקחתי את זה די קשה, ואף פעם לא רציתי שאמא תראה שהילדים צוחקים עלי בהקשר הזה. היה לי מאוד חשוב שהיא תיראה שאני מסתדר. החברים הטובים אף פעם לא מצאו סיבה לצחוק על זה, אלא היו סקרנים ביותר. ואני, הייתי עונה להם בכיף. אבל כמו שאומרים, מה שלא הורג מחשל... בחטיבה היה לי עוד יותר קשה, מיכוון שכאן כבר מאוד מנסים למצוא את המקום החברתי שלך. וכל עובדה נוספת שאפשר לצחוק עליך היא נק´ רעה. היה לי מאוד מאוד קשה בהתחלה, מיכוון שבבאר-שבע לא ריחמו בקטע הזה. ובחטיבה ניהיה הקטע שבין החבר´ה שלי ידעו שעדיף לא לדבר על הנושא ליד דן. שם ניהיתי פגיע לנושא. בכניסה לחטיבה גם נכנסתי לצופים, ושם דווקא הנושא לא הועלה אף - פעם, מה שאני עכשיו יודע שממש גרם לי לתחושה נוחה בצופים, כאילו מעמדי החברתי נקבע שם בלי להתעסק בנושא הזה. בתיכון זה כבר הכל עבר כקסם. אפילו המציקטורים הראשיים הבינו שאין להם על מה לנסות לנשוף ולנשוף (שלושת החזירונים) הייתי חזק וגמיש בנושא. השיא היה כשנסעתי למשלחת בקיץ י"א עם הצופים ובמהלכה התבדחתי נון סטופ על הנושא. עכשיו אני מרגיש ממש ממש בנוח עם כל הקטע. כשעולה השיחה בנושא עם מישהו/י לוקח כמה דקות של הסבר והכל מחליק. עעד היום מידי פעם חברים שלי שנים, באים ושואלים אותי עוד כמה שאלות שמעניינות אותן. אבל את כל ההתמודדות (שאני מסכם אותה כממש טובה, שהביאה אותי למצב שאני משלים עם העניין לגמרי בגיל 18) אני זוקף לזכות אמא שלי. מיכוון שברגע שראיתי שהיא בטוחה בהחלטה, ונותנת לי תשובות בלי להתפטל ולהיות במבוכה. הבנתי שאין מה להתפטל בעצמי ולהיות מובך! אני לא יודע עד כמה זה ענה... את האמת הרגשתי שלא הצלחתי להעלות על המסך את מה שמתחת לכל זה. בכל מקרה, יש לי עוד המון תשובות אליכם. אני פשוט חייב לזוז כרגע. שיהיה לכם המשך שבוע נעים. דן.
