שלום, יש לי שאלה קטנה

[גם יפה גם אינטיליגנט]

שלום, יש לי שאלה קטנה

יש לי שאלה קטנה. ככל שעוברות השנים ואני יותר ויותר לומדת על עצמי אני מוצאת שאני פחות ופחות זקוקה לאנשים, ויותר מזה, אני פחות ופחות רוצה אנשים סביבי. חלק גדול מאוד מכך נובע לדעתי מרגישות גבוהה מאוד שלי לאנשים, לאנרגיות שלהם, רגישות מאוד מאוד גבוהה לפגיעה שלהם בי - למילים שאינן במקום, ל"התבדחויות" על חשבוני בחברה, ל"ירידות" בעבודה, לצעקות של בוסים, לליחשושים של בנות שעובדות איתי באותה עבודה, כל הזמן עסוקה במה חושבים עליי ומנתחת התנהגויות של אנשים כלפיי - החל משפת גוף וכלה בגוון הטון על מנת להבין מה הם זוממים נגדי. לא זו בלבד שההעלבויות שלי בנקל מאנשים מביאות עליי פורענויות גופניות ללא סוף, החל מכאבים פיזיים בלב, נשירה וכאבי בטן עצומים - אשר ודאי לכולם השלכות קשות לאורך זמן על בריאותי, כך גם אנרגיה רבה מושקעת בנסיון לשרוד על ידי ניתוח מעשיהם ומהלכיהם של בני אדם, דבר שלא מאפשר לרכז את כוחותיי בעבודה עצמה / בכל עיסוק אחר באותו רגע. האם זה בסדר / תקין שכאישה באמצע החיים, עדיין ללא ילדים אך עם בן זוג שאני מאוד אוהבת להיות איתו כמה שיותר, אני מנדה, מרצון, את עצמי מהדבר הזה שנקרא חברת בני אדם על מנת לשמור על שלמות נפשי ? האם עליי לנסות להכניס מאיזו שהיא סיבה את עצמי לסד של שהייה במחיצת אנשים "ויהי מה" ?

 

[אלמון ה ו ד י]

נראה לי יפה אחת

שאת יודעת את התשובה. אם היה ברור לך שזה בסדר, לא היית מתלבטת. את כותבת שאת רגישה לאחרים, אבל בעצם את רגישה מאד לעצמך. את משתמשת בהתנהגות של אחרים על מנת לשקף לעצמך את מה שאת מרגישה כלפייך. מה שאת מתארת הוא באמת קצת קיצוני, הלא כולנו רגישים במידה כזו או אחרת למה שהחוץ מראה לנו על מי אנחנו, אבל התיאור שלך על מחירי גוף ונפש שאת משלמת כמו גם על אנרגיות רבות כל כך שאת מכלה על מחשבות טורדניות כאלו מצביע על כך שהדבר הוא קצת קיצוני. ההתנתקות מבני אדם היא אופציה. לבודד את עצמך ממקור שגורם לך כאב זו אופציה, אך לדעתי זו בריחה מהתמודדות. גם נראה לי שהאנרגיה שתתפנה לך תתגלגל לתוך איזו תופעה נפשית אחרת שתטריד אותך. את שואלת אם להכניס את עצמך לסד חברתי... זו שוב הליכה על הקצה, ועם המיומנויות שלך להתמודד עם התופעה אני קצת חוששת שהיא והמחירים שהיא גובה ממך לא תעשינה לך טוב. יש את דרך הביניים והיא לטפל במצב באופן מקצועי ולהפוך את המקום הרגיש הזה למקבל יותר. כך תוכלי להנות מחיים בריאים ומשוחררים יותר... מה את אומרת על זה?

 

[hayapollak]

גם יפה שלום לך

את מעלה כאן שאלה קטנה עם משמעות גדולה. האם את צריכה להכניס את עצמך לסד של שהייה במחיצת אנשים ויהי מה? דעתי היא - שלא. את לא צריכה להכניס את עצמך לשום מקום או מצב שבו את מרגישה לא טוב . אבל מכיוון שאנחנו מטבעינו בנויים לחברה, לקשרים משפחתיים, חברתיים ואחרים - את יכולה לבחור לעצמך את האנשים אתם את באמת רוצה לחיות (כמו בן זוגך למשל) ואת יכולה לבחור איזה אופי וסוג של קשרים את מנהלת עם כל אחד בנפרד. לדוגמא - בוס שמעליב וצועק - את לא חייבת לקבךל אותו כגזרה משמיים - את תבחרי עם להמשיך לעבוד אתו, משום שאם הוא צועק - זה לא בהכרח מכוון באופן אישי אלייך - הוא צועק כי רע לו, כי הוא מאבד שליטה, כי הוא פוחד, כי הוא רגיל להשיג את שלו בצעקות, כי הוא כזה.. אלף סיבות שלא קשורות ישירות אלייך ואת יכולה לבחור איך להתייחס לכך, בין השאר להבהיר בעדינות שהצעקות לא יגרמו לך להיות שונה ממה שאת. הבחירה היא שלך האם לסבול ריגשית ופיזית מאנשים או לתת להם להיות מה שהם מבלי שזה ישפיע על מה שאת. בהצלחה.

 

[magenta73]

את עסוקה בעצמך

לא באחרים. לפחות מה הם חושבים עליך. אני לא יודעת כמה מהראיה שלך נכונה, וכמה הם באמת פועלים וזוממים נגדך. כאילו את בורחת מהאחריות האישית שלך על חייך בכך שאת מפנה את כל האנרגיות שלך החוצה ומחפשת צידוקים, חיזוקים וסתם אינטרקציות. אני מאמינה בכל נפשי שאדם הוא יצור חברותי שזקוק לחברת בני אדם. ואני חושבת, שבגלל שאת רגישה, בכל המובנים, את גם תמיד במגננה של לא להיפגע, ולכן את מסתכלת על העולם כמקום מנוכר ועוין. ואולי זו ביצה ותרנגולת, אולי בגלל שאת מרגישה ככה, את לא נותנת מעצך, את מגיעה לעבודה סגורה ועם פרצוף חמוץ, מה שגורם לאנשים אולי להתייחס אליך כמו שאת מפחדת שיתיחסו אליך. אפקט הפיגמליון. נבואה שמגשימה את עצמה... אני חושבת שיש הרבה מעבר למה שכתבת. אני חושבת שדווקא בגלל שאת כ"כ רוצה בחברת בני האדם ומרגישה שאת לא מקובלת, את נוטה לחשוב שאת לא צריכה אף אחד.... כמנגנון הגנה.