הנה..
לא יודעת כמה זה עוזר... ואמממ יש לי לא על המחשב כמה קטעים אם זה מה שאת מחפשת אני אקליד לך אותם. דניאל ההחמצה (יאיר לפיד) הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם למדו את המלים והצלילים מקסטות שחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל כשהלהקה תעלה לבמה, האורות יידלקו, ונערות רכות-שיער יזקפו צוואר יונים לבן – הם לא יהיו שם. הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב תרגלו את המלים, בחסיון הלילה, מול מראות שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את המלים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם. לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג הגמישים כנחשים לא יגולגלו אל תא-המטען. המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך נקיק צר, הם לא יהיו שם. הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור, ולא יודיעו שיגיעו. ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם את המפתח של המכונית. אבל הם לא יהיו שם. הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל, סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון ארי, רב-סמל בכיר ראחל, סגן אבי. הגדוד שלהם יגיע לבקו"מ, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה. והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120. בית"ר ירושלים לנצח תהייה אלופת המדינה. התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת, בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.
שירי.