מצטערת, לא מסכימה אתך.
נכון שבעולם יפה ומתוקן היה עדיף לקחת כל גור שנזרק בפתח כל עמותה ולשקם אותו ולטפח אותו. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. אני מכירה היטב את העמותה למען החתול ואת פעילותה, הרבה. העמותה חיה על תרומות ועל המפעלים שמגלגלים את ההכנסות שלהם להוצאות (תשלום מהפנסיון, מהאימוצים, ומהמרפאה, שכולם מסובסדים, מגולגלים למזון וטיפול בחוסים) העניין הוא שיש מעט מדי מתנדבים בעמותה. וכאשר מגיע גור צעיר שמצריך טיפול של האכלה כל שעתיים, כי ככה גורים אוכלים, אין כח אדם שיוכל לטפל בהם כמו שהם צריכים. ואז, נכון שזה אולי נשמע נורא בהתחלה, אבל אם האופציה היא בין לתת לחתול הקטן הזה למות מרעב, ולא להתפתח כי בלי אוכל הוא ירעב ולא יתפתח, או כמו שהציעו פה לשחרר אותו ולתת לו את האפשרות לשרוד, והוא לא ישרוד בחוץ בגיל כזה, הוא ימות מרעב, או מדריסה או שיטרף, או שיפצע ויזדהם וימות, או האופציה השניה לתת לו למות בכבוד, בלי סבל , לדעתי עדיפה האופציה השניה. אל תחשבי על בן אדם בוגר עם "סיכוי" לחיים בחוץ בלי אוכל ובלי מקור פרנסה. תנסי להשוות את זה לתינוק בן יומו, שעדיין יונק. אם לא היו בתי חולים שעובדים 24 ש´, או בתי יתומים שעובדים מסביב לשעון, מה לדעתך היתה האופציה העדיפה עבור תינוק בן שבוע - לשחרר אותו לרחוב ש"יסתדר" (ולא, הוא לא) או לחילופין לשים אותו בבית מחסה אבל שפתוח רק 8 שעות ביום ולתת לו לרעוב כל הלילה ולשחות בתוך השתן והצואה שלו (ולהזכירך - גורי חתולים לא יודעים לעשות צרכים לבד בגיל כזה, הם צריכים שיגרו להם את האיזור עם פד גזה או צמר גפן לח ואת הבטן עד שהם לומדים לעשות צרכים לבד) כי אין כח אדם שיכול לטפל בהם 24 שעות? מה לעשות - לחתולים אין תנאים סוציאליים כמו לבני אדם. ואני מעדיפה שחתול יורדם, יומת, בתנאים הומניים, או רחמניים, אם תרצי, ולא שייאלץ לסבול כל דקה מחייו הקצרים. כי לחתול הזה, בהיעדר אמא שלו שנדרסה, או בני אדם שיקחו על עצמם לטפל בו 24 ש´ בחודש הראשון לחייו, אין עתיד. לא של חיים בכל אופן. ואני יודעת. אני אישית טיפלתי בעשרות חתולים בני יומם. זה שוחק, זה מעייף, זה כמו לגדל תינוק בבית. זה לקום כל שעתיים להאכיל, זה לעשות בשבילו פיפי וקקי, זה להיות אמא בשבילו. זו חוויה מדהימה. אי אפשר לעשות את זה עם הרבה חתולים. לעמותה אין כח אדם שידאג ככה לעשרות החתולים שנזרקים אצלהם כל הזמן. מה האופציה שלך? לזרוק לרחוב? כי אולי יש סיכוי של אחד למיליון שאחד הגורים מתוך האלפים שמגיעים לשם יצליח אולי לשרוד? הסיכוי הזה שקול לסיכוי שמחר תהיה תחיית המתים בערך. זו דעתי. ואני אוהבת חתולים. ומתוך האהבה הזו וחוסר האגואיזם של "אני לא רוצה להרוג" - ואני לא רוצה, אני חושבת על מה עדיף בשבילם. אין להם סיכוי. אין להם עתיד. ואני לא מוכנה להאריך להם את הסבל רק כדי שאחרי שעתיים בחוץ או יומיים כשהם ימותו, אני אוכל להגיד "לפחות נתתי לו סיכוי" כי אין להם. לא במדינה כמו שלנו. שאלה שמעניינת אותי: אם מחר חלילא לבעל החיים שלך, לא יודעת אם ומה את מגדלת, היתה מחלה סופנית, שמקשה עליו לנשום, שמכאיבה לו כל הזמן, ברצף, היית נותנת לו לסבול למשך חודשיים נוספים או שהיית גואלת אותו מהייסורים ומרדימה אותו? שאלה רצינית.
