שכול ואובדן

[yoram114]

בקשר ל-?

 

[אחת מהצד]

בקשר ל..

"רצינו להגיד". כשאתה מלווה אדם בימים האחרונים שלו..כל מלה וכל מחווה, מתגלגלים אחר כך הלוך וחזור בינך לבין עצמך. וגם כל מה שלקחת איתך מהחוויה הזאת. אז לפעמים, והרבה שנים אחר כך, אני שואלת את עצמי עד כמה היית איתו ובשבילו. עד כמה הקלת והקפת אותו באהבה שהוא ראוי לה. וה"רצינו להגיד" שכתבת למעלה, ריגש אותי משם. הלגיטמציה של לתת לו.. לאפשר.. ממקום מאוד מקבל, אוהב וכנה. ואולי דווקא את זה צריך ללמד. שאפשר אחרת. כדי שאפשר יהיה לחוות את המוות אחרת. אולי יקל על אלה שהולכים וגם על אלה שנשארים, שמתאפשר להם להיות לצד..

 

[yoram114]

לתת לו.. לאפשר..

אבל מצד שני אתה בשלב של להלחם (לפני הפטירה) ואז אתה (אני) לא רוצה להרפות את ידיו, דהיינו לומר זהו התייאשנו גם אתה יכול להפסיק. אני חושב שהחלק הנפשי מאוד חזק (בייחוד אם מדובר על ילד בן 5.5 שהבנתו על החיים מוגבלת). חשוב כן לדרבן להלחם, מכיוון שאם אתה מרפה את ידיו, אז בשלב מסויים אם הוא ימות תאכל את עצמך שעודדת אותו למות. זה מין גלגל שכל צד שתסתכל עליו תאכל את עצמיך.

 

[אחת מהצד]

אז זו באמת השאלה..

אם זה לרפות את ידיו, או לעזור לו. כי חושבת שה"לדרבן ולהלחם.." הוא צורך שלנו, שבא מהכאב ומהפחד שלנו להשאר בלעדיו. ולא כי זה מה שנכון וטוב עבורו.. או יתן לו רוגע ושלווה, אולי טיפה של אושר, ברגעים האחרונים. אז אני תוהה ביני לבין עצמי. אין לי תשובה.

 

[nypx]

לדרבן להלחם לא לוותר לאחוז חזק

לשכנע ללטף לחבק לנשק להגיד שיהיה בסדר גם עם יודעים שלא גם עם אנחנו לא יודעים אם הם שומעים וגם עם הם לא מקשיבים כי לשחרר המשמעות היא לאבד לנצח ועם נקבל אנחנו באנוכיות עוד כמה דקות דיינו אז כן לפעמים אנחנו חושבים גם על עצמנו מגיע לנו לא? הרי לא נראה אותם שוב ולא נחוש אז לנצל כל רגע גם עם לעצמנו איך אומר המשפט הידוע: " יהיה לי המון זמן לישון שאני ימות אז לפחות אשאר ער כמה שיותר" אני

 

[yfat73]

ליורם - מילות הזדהות

אנו נלחמנו עם אחותי במחלת הסרטן במשך 8 שנים. מהיום שבו נתגלתה המחלה, לא האמנו שזה יקח אותה מאיתנו ביום אחד נורא. אבל במשך השמונה שנים האלו היו לה שתי הפוגות, בהן היא ניסתה להשלים את מה שהחסירה בתקופת המחלה. בפעם האחרונה שבה תקפה אותה המחלה היתה הגרועה ביותר. היא כבר די לא תפקדה, היא היתה צריכה כל הזמן מישהו לידה, האישפוזים החלו להתגבר מפעם לפעם, ובסוף זה הגיע למצב שהיא היתה יומיים בבית ושבועיים בבית החולים, עד הסוף המר. אני מוכרחה להודות, שאפילו ביומיים האחרונים שלה, שהיא היתה מורדמת, לא האמנתי שזה באמת הסוף, חשבתי לעצמי היא כבר תקום, ותחזור להיות כמו שהיתה פעם, אבל בתום היומיים האלה חזרנו הביתה מבית החולים בפעם האחרונה, בלעדיה. אני עד היום רואה את התמונה של מותה מול עיני, ויודעת שזה המראה שילווה אותי עד סוף ימיי. לכן, אני מאוד מזדהה איתך ברגשותיך, ומבינה על מה אתה מדבר. אני מקווה בשביל שנינו שנוכל להמשיך לחיות בצורה הטובה ביותר שנוכל למצוא, כי אם לא, אין טעם בעצם לחיים. שיהיה לנו לילה טוב.

 

[yoram114]

טעם לחיים

קשה לי לכמת את המושג טעם לחיים, אבל אני מבין את כוונתך, אלבר קאמי כתב שהמוות נותן לחיים משנה תוקף כי כך אתה למד להעריך את החיים. אני לא מוצא סיבות מיוחדות ל-למה אנו חיים, אני חיים כי כך טבעו של עולם, אני מנסה לשרוד ולתת לילדי לשרוד בתוך העולם המטורף הזה, לכן המשמעות היחידה שאני רואה זה להמשיך את הדורות ותו לא. כשישעיהו לייבוביץ נשאל למה אתה מקיים מצוות הוא ענה ככה, כי אני מצווה ותו לא, קם כארי למצוות הבורא, אבל לא מחפש לזה שום משמעות (אני מדבר על ישעיהו שאיבד בן ולמרות הכל בגלל אמונתו שהלוואי והיתה שרוייה גם בי היה מתפלל 3 פעמים ביום ומקיים את חוקי הדת באופן מלא). אני משתדל לא להזכר בימים האחרונים של אופיר, ואני גם לא רואה אף קלטות למינהם שאופיר נמצא בהם, אבל אני מבין טוב את מה שאת אומרת.