שכול ואובדן

[yoram114]

שכול ואובדן

בהרבה מהמכתבים שכאן אני רואה הורים לילדים שנפטרו ברגע. הרבה פעמים חשבתי לעצמי, למה בני אופיר היה צריך לסבול כ"כ (3 שנים) לא היה יותר פשוט שברגע אחד הכל יעלם? אני יודע שאלו שאלות ללא תשובות, אבל כל רגע ב-3 שנים אהבתי את אופיר, אהבתי אותו מאוד מה גם שידעתי שזמנו מוגבל (סירבנו להאמין, אבל הכתובת היתה על הקיר). מוות בצורה מתמשכת נותנת לך מימד נוסף להכיר את הילד שלך ולהעריך יותר את החיים, במהלך מחלת הסרטן שלו התעלמנו באופן מוחלט מכך שיש סיכוי שהוא לא יהייה איתנו, נלחמנו עליו בכל הכח והתבגרנו ביחד עם אופיר (הוא נפטר בן 5.5 שנים.

 

[פשוש2K]

השאלה שאין עליה תשובה.

היי, אני מתחבט בדיוק באותה השאלה, אבל מן העבר השני שלה. ביום ראשון אחד,בשעה חמש ורבע אחה"צ, כשעה לאחר שמאור יצא מהבית הודיעו להורים שהוא נהרג בתאונת דרכים. אני מניח שלזה התכוונת כשאמרת "ילד שנפטר ברגע". בשיחות ביני לבין אמא היא אומרת שלו היה מאור חולה תקופה מסויימת וברור היה שהכתובת על הקיר והזמן קצוב, אז היה לה יותר קל לקבל את זה ויותר זמן לעכל את הידיעה שזה מה שהולך לקרות. מצד שני די ברור שככל שיש תקוה ולו הקלושה ביותר, טבע האדם הוא להאחז בתקווה, לקוות לטוב ולהתעלם מהרע שהולך לבוא, ולכן כשמגיע הסוף אז ההלם הוא כמעט דומה. כמובן שכל המחשבות האלו מדברות על ההלם ולא על הכאב שבכל המקרים הוא שווה בעוצמתו ובלתי ניתן בכלל למדידה. מכל המחשבות האלו הבנתי שהאובדן הזה הוא בלתי נסבל ויהיו סיבותיו אשר יהיו. כעת המטרה היא לטפס בחזרה למקום ממנו נזרקנו וללמוד לחיות עם הכאב והגעגועים. אני מקווה בשבילך שסיימת את הנפילה ואתה נמצא כבר באותה עלייה תלולה שרק העקשנות וכוחות נפש עצומים יכולים לה.

 

[yaffa123]

הרהורים

גם לי יוצא להרהר בכךך רבות. בננו היה חולה מלידתו (ובמשך 15 וחצי שנים) במחלה גנטית שבה תמיד ידענו שאולי לא יהיה מחר. זה דוקא גרם לנו להתיחס אחרת לחיים למרות כל הטיפולים והאשפוזים לנצל ולהנות מכל רגע ומכל דבר. וגם הוא היה כזה מאושר ואופטימי תמיד. ותמיד ליוותה אותנו הדלמה כמה ללחוץ שילמד ויעשה טיפולים (פזיותרפים) שכמובן לא תמיד היו נעימים. אנו חושבים שמצאנו את האיזון הנכון כי גם העובדה שהתחזק מהטיפולים ולמד ברצינות- גם החברים קבלו אותו בשמחה למרות מגבלותיו הבריאותיות. ואז (בדיוק לפני שנה) בגלל טעות טיפולית של רופאים הוא נכנס לקומה, כבר ספרתי בעבר. ו- 4.5 חודשים אחרונים היו קשים מאוד. וגם בהם לא אבדנו תקווה והיינו בטוחים שבסוף הוא יחזור לעצמו. ואני מוצאת את עצמי מהרהרת למה הוא לא מת כמו אחרים החולים במחלה זו, במטה תוך כדי שינה. ומדוע היינו (כולנו ) צריכים לעבור את הסיוט הזה.ואני חושבת אולי דוקא בגלל שהכנו את עצמנו.... ועוד שאלות והרהורים בלי סוף. לא יודעת בעצם וכמובן שמיותר לציין שכמה שהיינו כאילו מוכנים, שום דבר לא מכין אותך באמת לנורא הזה, לכאב האיום הזה שלא מפסיק.

 

[yoram114]

הרהורים

סליחה על החדירה לפרטיות, הוא נפטר במצב של קומה? דהיינו לפי ראייתנו ללא סבל? (אני מדבר על הפטירה).

 

[yaffa123]

כן השאלות הללו

ללא הפסק בראשי- האם סבל או לא? תלוי את מי שואלים. הרופאים טוענים שהיה במה שנקרא חצי קומה. אבל לדעתי היינו בדרך הנכונה עבודה של 24 שעות בתוכם גירויים אין סופיים של 5 החושים הביאה לכך שלאחר מספר ימים פקח עיניים והחילונו לתקשר עם הלשון ל- כן/לא. ועד שבסוף 4 ימים לפני הסוף החל להשמיע לאט לאט מילים והמלה הראשונה - אמא. בשיחות הארוכות אז, אני כמובן מברברת בלי סוף ומבקשת תשובות כן/לא עם הלשון הוא הבין שיקח הרבה זמן אבל בסוף יהיה בסדר. אני חושבת שלא סבל פיזית כי במחלה שהיתה לו סף הכאב שונה ובד"כ לא מרגישים כאבים (לפחות זה). הוא כל כך התאמץ לשתף פעולה (וזה היה קשה מאוד) שאני מאמינה שבאמת הוא האמין לי. יש האומרים שהוא כבר רצה ללכת מכאן ואני אומרת אם רצה למה התאמץ...כן סבל, לא סבל... כן עשינו טוב שהבאנו אותו הביתה בניגוד לדעת הרופאים/ זה לא טוב -אולי הכל היה נגמר אחרת...לא יודעת ואולי לא רוצה לדעת. כל כך הרבה שאלות, ועוד. ואין מי שיתן לנו תשובות... ושוב הארכתי מדי...

 

[yoram114]

שאלות ללא תשובות

נושא כ"כ כבד שאפילו קשה לחשוב עליו, אני מתחמק מלשחזר את רגעיו האחרונים של אופיר. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". למרות שכל החיים מלמדים אותנו שהוא הגיע למנוחה ולנחלה, עדיין השאלות מכרסמות האם סבל ברגעיו האחרונים?, האם עדיין סובל? ,האם יש תחושה של אח"כ? אני חושב שלאף אחד אין תשובה, אף אחד לא הגיע אם רשימת שאלות למעלה (אם זה ה´ או לא) וחזר עם רשימת תשובות, כדברי לייבוביץ מה אתה מבקש בקשות רפואה מ-ה´ מה הוא שר הבריאות? אופיר ביומו האחרון היה בטיפול נמרץ בהרדמה מלאה, חשבנו שייצא מזה היות וכבר היה פעם במצב של קומה בטיפול נמרץ כחודש. בימים לאחר הפטירה חלמתי שהמחלה הספציפית של אופיר נפטרה ועכשיו הכל בסדר, כי הבעייה נפטרה. אבל כנראה אלו שאלות שיטרידו אותנו לעד.

 

[yaffa123]

ה- אחר כך

אני שלפני כן היה ברור לי לגמרי מה יש אחר כך-- אין אחד גדול. פתאום כבר לא כל כך בטוחה, והסיכוי הקטן הזה שיש איזה שהוא אחר כך גורם לי לקרוא, לבדוק ולחקור ולא נותן לי מנוח. אני מנסה לשכנע את עצמי שבכל מקרה טוב לו עכשיו, או שאין כלום ואז הוא עכשיו לא מרגיש כלום, לא סובל לא יודע שמפסיד משהו, לא מתגעגע... ובמצב שני שכן יש עולמות אחרים ו/או הנשמות ממשיכות... אז אני גם בטוחה שנשמה כשלו טוב לה והוא כנראה צופה בנו מלמעלה או ממשיך בחייו העליוניים.. אז זהו בשני המקרים האלו טוב לו והקושי הוא רק אצלנו. כך אני מנסה לשכנע את עצמי, ואומרת הרי כל חייו הדבר העיקרי שהטריד אותי- שיהיה לו טוב, אז תרגעי טוב לו וזה מה שחשוב. אבל...

 

[yoram114]

ה"אבל"

האבל הזה מכרסם בכולנו, נתת פה שתי אופציות, אבל אם יש אופציות נוספות? בהתחלה היה מטריד אותי שאולי אופיר עכשיו נושם ומנסה לצאת מהקבר ואני שמתי עליו אבן גדולה? עדיף לנסות להתנתק לעניות דעתי, כי אם לא אפשר להשתגע.

 

[yaffa123]

כן ולא

אנו מצאתי אותו מת במיטתו, וניסינו עוד ועוד להחיות.. להנשים... מה לא...ברור לי שהוא מת. זה כמובן בהגיון. אבל בעצם אני עדיין מוצאת את עצמי מחסירה פעימה כל פעם שאני חוזרת הביתה והוא לא כאן, או בזמן שההסעה מבית ספרו מגיעה והוא לא מופיע עם החיוך מאוזן לאוזן... לא הוא לא יופיע יותר. ואולי...

 

[אחת מהצד]

בגלל ה"אבל"

לפעמים אתה מאוד ראציונלי. ולפעמים בכלל לא. והתמהיל הזה, לא פשוט להכלה.

 

[BooBee]

יפה שלי ../images/Emo20.gif

חסרת לי כאן. טוב לקרוא אותך מפעם לפעם. מה שלומך?

 

[yaffa123]

אני כאן כמו כולם לפעמים

רק קוראת ואין או לא יודעת מה לענות, ולפעמים.. מה שלומך?

 

[ADINA1952]

משתתפת בצערך

ליורם ערב טוב גם אני כמוך כואבת את מות ביתי בגיל 19 מהמחלה הארורה שנקראת סרטן, סרטן העצמות.כאב ויסורים בל יתואר,עברו מאז 12 שנה,אבל חיה זאת רגע רגע .ושעה שעה, צודק אתה באומרך (לא היה יותר פשוט שברגע אחד הכל יעלם). אני בכל אופן זה אולי ישמע אכזרי,אבל הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, כי גם עכשיו אחרי הרבה שנים,תמיד מקונן הפחד בליביוהחשש ליקרים לי, לא חוששת לעצמי ,כמו שחוששת לילדיי,הפחד שמא זה תורשתי,כל כאב הכי קטן שמישהו מילדיי כואב ,ולא יודעים ממה,ביטני מתהפכת בקירבי מהפחד.חיי אינם חיים,תמיד יש את הפחד,לעומת זאת נניח וזה היה קורה בתאונת או מות שונה ,לא שזה היה מנחם,אבל לא היה הפחד והחשש התמידי, מה שגם תאומתה היתה חולה במחלה,אבל ברוך השם הבריאה, רוצה לאחל לך שלא תדעו יותר צער,היו חזקים ובריאים,

 

[BooBee]

היי עדנה ../images/Emo23.gif גם אותך לא ראיתי כאן

יובלות... מה שלומך? איך את מרגישה? שבת שלום וחיבוקים, רויטל.

 

[ADINA1952]

היי רויטל

רויטל בוקר טוב היי בטוח שאני איתכם לאורך כל הדרך,קוראת כל מילה במילה של כל הכותבים, אולי לא כותבת,אבל מעורה בכל שקורה, רוצה אני להגיד לך,שמה שלא הציליחה פסיכולוגית במשך שנתיים לעזור לי, פגישה אחת איתך ואם שאר החברים מהפורום פגישת תמיכה,הצליחה להחזיר אותי לחיים,מתכוונת לראות את החיים באור שונה,אפילו את הטיפול התרופתי הפסקתי בזכותכם,חבל שלא מתגבשים שוב לפגישה נוספת, אולי נוכל לתת כתף ועזרה לעוד אנשים,אין לי בעיה שנעשה זאת אצלי, אשמח לקבל ממך תשובה, כי לא לכולם יש קבוצות תמיכה להורים שאיבדו את ילדיהם במצבים שונים ממלחמה, שתהיה לנו ולכולם שבת שלום,שבת שלוה ,והרבה בריאות. איתכם לאורך כל הדרך עדנה

 

[yoram114]

יחס לילדים

אני חושב שבמובן מסויים המחלה של אופיר חיזקה אותי ביחס לילדי (דניאל) , דהיינו הרצון להיות איתו כאילו לפצות הוא חזק מאוד, פחות התעסקות בעניינם שוליים (להגדרתי) של עבודה, וכו.. אני שואל את עצמי הרבה למה המאבק או כהגדרת קאמי (במלל חופשי) טוב שיש את המוות כי כך יודעים להעריך את החיים. זו כנראה שאלה ללא מענה אני חי למען הדורות הבאים וזהו, מעבר לזה אין משמעות לחיים.

 

[liat1953]

../images/Emo182.gif....

אני מתיסרת בכך שלא היתה לי כלל הזדמנות להיפרד. לחבק,לומר עד כמה אוהבת,למרות שכל חייו שמע וידע זאת. בשיחתנו האחרונה שהיתה קצרה, ניפרדנו שנמשיך את השיחה למחרת היום אך למחרת כבר לא היה עם מי לשוחח... הכאב מכרסם ללא הפוגה. ליאת

 

[ADINA1952]

../images/Emo24.gifיחד נישאב כוחות

 

[yoram114]

רגעים אחרונים

אנחנו רצינו להגיד לאופיר שמותר לך גם לומר מספיק, לא רוצה את הסבל הזה. אנחנו כל הזמן אמרנו לך תהייה חזק בסוף אנחנו נתגבר, אבל לא אפשרנו לך להגיד את האמת שיכול להיות אחרת שלא נתגבר ומותר לך גם לפחד ולהפסיק לסבול (עולם ארור ואכזר).

 

[אחת מהצד]

תודה לך על המלים שכתבת כאן

כאילו השתחרר אצלי שסתום.