שיתוף
נגיעה קלה, רופפת בלב שלה היא למדה לא לבטוח באנשים יותר, כי הם פוגעים, היא נותנת להם הזדמנות, אבל לא נותנת לכולם לגעת באמת קשה לדעת מתי נוגעים בה באמת. אני פשוט הייתי בצד, אפילו לא חשבתי להכיר אותה. היא הזמינה אותי אליה. אז דיברנו, שעת לילה מאוחרת. ואני... כמו שאני, אם זה מרגיש נכון אני מרשה לעצמי עם האנשים המסוימים להיות פגיעה. והיא ראתה את זה. וקצת פחדתי אבל הייתה לי איתה תחושה שכבר זמן רב לא חשתי אותה, אם בכלל. אמון מוחלט. אמון רב יותר משיש לי בחברים שלי שאיתי כבר שנתיים. הידיעה הפנימית הברורה שאם אני אי פעם אבקש ממנה משהו היא קודם תגיד כן ורק אחר כך תשאל מה. אני אותו הדבר בעיניה. אין לה ספק שאני לעולם לא אפגע. היא יודעת בלי ספק בכלל שחצי מהזמן שלי בעולם אני מקדישה למחשבה איך לא לפגוע באנשים. ולאט לאט, בטבעיות קלילה, עם קסם מופלא, הרגשתי איך הלב שלי מתאחה... כשבן זוגה בא אלי ושאל אותי אם אני חושבת שהיא אוהבת אותו באמת, עמוק מהלב, לא כמו שהיא אוהבת את כולם, נזכרתי, שכשהייתה לי ההתלבטות הזאת, מתי היא אוהבת ממש מהלב ומתי היא פשוט אוהבת כי היא אוהבת את כולם, הבנתי שכל מה שצריך לעשות איתה זה דבר מאוד פשוט, להסתכל לה לתוך העיניים. אז שלחתי לה הודעה, שאני יודעת, כשאני מסתכלת לה בעיניים שאני עמוק בתוך הלב. אף אחד לא הצליח לעורר בי אמון כל כך חזק כמוה, בזמן כל כך קצר. היא ענתה לי שהיא מאושרת שהיא יודעת כמה שאני חשובה לה. היא עוררה בחיי שינויים כל כך מהותיים, גררה אותי מצל הפחדים שלי לאור של ההתמודדות. כשביקשתי ממנה עזרה בלהתמודד עם עצמי, היא אמרה לי שהיא לא יכולה. שרק אני יכולה לעזור לעצמי. עניתי לה שאין לי ספק בכך אבל אם יש מישהו שאני רוצה שיחזיק לי את היד ויראה לי איפה הנקודות החלשות שלי זאת היא. היו לי כבר מספיק אנשים בחיים שנכנסו והלכו, הם אף פעם לא נשארו. כשדיברתי איתה, שתינו הבנו שלא כמו בקלישאות, זה באמת נכון- אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו כשזה הזמן. אז הסכמנו ליהנות אחת מהשנייה עד כמה שניתן. עכשיו אני מבינה, שאותה נגיעת קסם קלילה שאני נגעתי בה, היא נגעה בי.
נגיעה קלה, רופפת בלב שלה היא למדה לא לבטוח באנשים יותר, כי הם פוגעים, היא נותנת להם הזדמנות, אבל לא נותנת לכולם לגעת באמת קשה לדעת מתי נוגעים בה באמת. אני פשוט הייתי בצד, אפילו לא חשבתי להכיר אותה. היא הזמינה אותי אליה. אז דיברנו, שעת לילה מאוחרת. ואני... כמו שאני, אם זה מרגיש נכון אני מרשה לעצמי עם האנשים המסוימים להיות פגיעה. והיא ראתה את זה. וקצת פחדתי אבל הייתה לי איתה תחושה שכבר זמן רב לא חשתי אותה, אם בכלל. אמון מוחלט. אמון רב יותר משיש לי בחברים שלי שאיתי כבר שנתיים. הידיעה הפנימית הברורה שאם אני אי פעם אבקש ממנה משהו היא קודם תגיד כן ורק אחר כך תשאל מה. אני אותו הדבר בעיניה. אין לה ספק שאני לעולם לא אפגע. היא יודעת בלי ספק בכלל שחצי מהזמן שלי בעולם אני מקדישה למחשבה איך לא לפגוע באנשים. ולאט לאט, בטבעיות קלילה, עם קסם מופלא, הרגשתי איך הלב שלי מתאחה... כשבן זוגה בא אלי ושאל אותי אם אני חושבת שהיא אוהבת אותו באמת, עמוק מהלב, לא כמו שהיא אוהבת את כולם, נזכרתי, שכשהייתה לי ההתלבטות הזאת, מתי היא אוהבת ממש מהלב ומתי היא פשוט אוהבת כי היא אוהבת את כולם, הבנתי שכל מה שצריך לעשות איתה זה דבר מאוד פשוט, להסתכל לה לתוך העיניים. אז שלחתי לה הודעה, שאני יודעת, כשאני מסתכלת לה בעיניים שאני עמוק בתוך הלב. אף אחד לא הצליח לעורר בי אמון כל כך חזק כמוה, בזמן כל כך קצר. היא ענתה לי שהיא מאושרת שהיא יודעת כמה שאני חשובה לה. היא עוררה בחיי שינויים כל כך מהותיים, גררה אותי מצל הפחדים שלי לאור של ההתמודדות. כשביקשתי ממנה עזרה בלהתמודד עם עצמי, היא אמרה לי שהיא לא יכולה. שרק אני יכולה לעזור לעצמי. עניתי לה שאין לי ספק בכך אבל אם יש מישהו שאני רוצה שיחזיק לי את היד ויראה לי איפה הנקודות החלשות שלי זאת היא. היו לי כבר מספיק אנשים בחיים שנכנסו והלכו, הם אף פעם לא נשארו. כשדיברתי איתה, שתינו הבנו שלא כמו בקלישאות, זה באמת נכון- אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו כשזה הזמן. אז הסכמנו ליהנות אחת מהשנייה עד כמה שניתן. עכשיו אני מבינה, שאותה נגיעת קסם קלילה שאני נגעתי בה, היא נגעה בי.
ואז התחלנו לדבר, מסתבר שאני פשוט שקופה בעיניה. לחלוטין. את כל ההצגות שלי היא רואה. ההצגות כל כך שקופות בעיניה שהיא הייתה בטוחה שכולם רואים את ההצגות האלה... הייתי צריכה להסביר לה שצריך קצת אינטליגנציה בכל זאת כדי לקלוט אותי. ההצגות שלי שקופות אבל עדיין רבים הם ה"נופלים בפח" שבכנות, הפח הזה נועד בסופו של דבר לי. זמן רב אני חושבת שאני בעצם מצילה את עצמי, כי הם לא רואים אותי ככה. איזו טעות. אני רק חונקת את עצמי. משקיעה אנרגיות עצומות כדי להסתיר אותי כי משום מה נתקע לי משהו בתוכנה שם, איזה באג שטוען שאם אני אראה להם ולו שמינית ממה שיש שם, הם יהרסו אותו. אני מרגישה כל כך הרבה חוסר ביטחון בעולם הזה, שאם אני לא אעמוד על המשמר... פשוט חבל עלי, יאכלו אותי חיה. לחשוב שמעולם לא הרגשתי בטוחה בעולם... ולמה? כי למדנו שכולם פוגעים בכולם? וכולנו בעצם רוצים את החופש להיות אנחנו, אבל אנחנו פוחדים, כי למדנו שאנחנו פשוט פוגעים זה בזה, גם אם אנחנו לא מתכוונים. אז מה מחזיק אותנו? התקווה. וכולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ואז כל המסכות וההגנות. שכחנו כמה שהאהבה היא פשוטה, כל כך פשוטה שזה בלתי נתפס. כל עוד יש חיים יש תקווה. הפחד מלא ציפיות, האהבה היא חסרת ציפיות. סופשבוע רגוע.
