שיתוף תחושות ורגשות

a m i r o

New member
שיתוף תחושות ורגשות

שלום רב! אמי חולה בדיכאון אגגטיבי ומטופלת בידי פסיכיאטר פרטי. אמי שוהה בבית סבתי. ההתמודדות עם מחלה מסוג זה היא קשה מאוד לכל בני המשפחה. הנני סטודנט שעובד ואף לוקח חלק פעיל בטיפולה של אמי. ההתמודדות עם המחלה היא התמודדות קשה מאוד והייתי רוצה לחלוק תחושות ורגשות ואף לחזק ולהתחזק עם אנשים עם בעיות דומות. אשמח ליצור קשר רציני וענייני עם אנשים אלו. בנוסף, אם ידוע לכם על קבוצות תמיכה אשמח להתעדכן.
 

jinjetta

New member
שלום a m i r o

כל הכותבים בפורום (גם אם הם סמויים רוב הזמן) מתמודדים עם מחלת/פגיעת נפש במשפחה (הורים, ילדים, אחים ואחרים). אין ספק שככל שהטיפול בבן המשפחה הוא יותר אינטנסיבי, המעמסה קשה יותר (או לפחות שונה). אתה מוזמן ביותר לכתוב כאן (היתרון הוא שאין תלות בזמן ובמקום) את הרהוריך ומחשבותיך אודות ההתמודדות שלך, ושל בני המשפחה האחרים עם מחלתה של האם. אני בטוחה שאחרים יגיבו ויחלקו עמך את תחושותיהם. קבוצות תמיכה כדאי לחפש בהתאם לאזור המגורים, ואפשר בעניין זה לפנות למרכזים לבריאות הנפש, שודאי מקיימים קבוצות כאלה, ולעיתים מתפרסמות גם מודעות בעיתונים על קבוצות תמיכה מסוגים שונים (לא רק למשפחות פגועי נפש). שיהיה רק טוב
 

MIRITI1

New member
amiro שלום

שלום לך גם אני אימא ל4 ילדים גם לי יש מצבי רוח וגם אני התגוררתי תקופה מסויימת אצך אימי. בבית לא תפקדתי חייתי בעולם שלי ולא היה מנוס. קודם כל כל הכבוד לך על כך שאתה לוקח חלק פעיל בטיפול באימך, אצלי זה היה שונה ועד היום למרות שאני כבר בביתי ילדיי אינם מבינים את המחלה שלי ולכל אחד יש דרך התמודדות שונה אבל כולם לא מוכנים להודות שאני חולה. כאשר אני במצב רע אז פשוט אומרים לי נו אימא קחי כדור ותלכי לישון, אם אני מנסה לשתף אותם בתחושות והרגשות שלי הם פשוט אומרים עיזבי זה פסיכולוגי ואת מחפשת תשומת לב או כל מני דברים כאלו או אחרי. ההתמודדות היא קשה התרופות מקלות אבל לא ממש חוזרים להיות אותם אנשים שהיינו פעם.אני מדמודדת יחסית טוב למרות שבשנה שעברה היו לי שני אישפוזים. לא כתבת על הבעל אם יש והאם הוא תומך? האם היא נוטלת תרופות באופן סדיר? לפי דעתי היא צריכה להסיח את דעתה למשל לצאת למועדון תעסוקתי...האמת בהתחלה זה מאוד קשה אבל זה עובד תאמין לי כי אני בשלב הזה בחיי...אני עדיין לא קבועה זאת אומרת לא מצליחה להגיע כל יום אבל הימים שאני מגיעה לשם נותנים לי הרגשה שאני לא לבד..ושכן אני מסוגלת לצאת מהמעגל הזה ואפילו עם זה רק פעמיים בשבוע. עברתי גיהנום..הייתי מנותקת מהסובבים אותי פחדתי לצאת החוצה לדבר עם אנשים לראות אנשים לענות לטלפון ..אבל יש תקווה לא צריך להרים ידיים לתת המון תשומת לב ללטף לחבק ולנסות להחזיר לה את הביטחון העצמי. מאחלת לך הצלחה ומקווה שיום יבוא והיא תוכל לעמוד על הרגליים ותשוב לחייך למצוא עניין בחיים.. יישר כח
 

a m i r o

New member
תודה על התגובה MIRITI1

שלום לך MIRITI1 ראשית רציתי להודות לך על שהגבת לי. באשר לשאלתך אמי גרושה מלפני 17 שנה בערך עובדה שגרמה להרבה בעיות לכל הסובבים. כל הכבוד לך על כוחותיך, אני לא רואה את אמי מתמודדת לבד עם מצבה בשום מקרה. אמי מטופלת אצל פסיכיאטר פרטי אשר הציל אותה בעבר עם תרופה נוגדת דכאון- אפקסור. לאחר שהפסיקה את הטיפול בתרופה חזרה המחלה וכעת תרופה זו לא מצליחה להביא אותה להחלמה מלאה. בעקבות כך הפסיכיאטר המומחה שהוא אדם משכמו ומעלה הציע לנו לעבור לפרופסור מומחה בענייני "נזעי חשמל". מבחינתו הטיפול התרופתי מוצה ויש לתת אפשרות לטיפול מסוג זה. הייתי מעוניין, מבלי לפגוע בפרטיותך כמובן לשמוע יותר על מחלתך במה היא מתאפיינת, מה הטיפול שאת מקבלת, ובמיוחד הייתי מעוניין לשמוע על אשפוז בשנת 2004 מפי גורם שחווה זאת על בשרו. אנחנו מאוד מפחדים מאשפוז כיוון שברור לנו שקשה מאוד לסבול את האי שקט שבו אמי נמצאת. סבתי בקושי יכולה לסבול את זה אז בטח אח או אחות שמרוויחים משכורת לא יכולים לסבול כזה דבר ואין לי טענות אליהם גם אני לא הייתי יכול לסבול התנהגות כזאת של מישהו זר. לכן אנחנו מאוד מתעניינים בתהליכי אשפוז. נאמר לנו על ידי הפסיכיאטר הפרטי שיש התקדמות עצומה בתחום ואפשר לבקר בבית חולים אפילו במחלקה סגורה וניתן אף לצאת לטייל אם המצב מאפשר זאת מחוץ למחלקה סגורה. בנוגע למחלקה פתוחה הוא אף אומר שהיא יכולה מדי פעם ללכת הביתה. אשמח לקבל תגובה ולדבר איתך בהמשך.
 

MIRITI1

New member
היי אמירו

או קיי בוא נתחיל מכך שתרופות אסור בתכלית האיסור להפסיק אותם על דעת עצמנו רק בידיעה או בהסכמה של הפסיכיאטר. זה תמיד מחזיר אותנו להתחלה מחריף את המצב ואז לוקח זמן שוב עד שהם משפיעים. למה אני אומרת לך את זה כי בגלל הפסקת התרופות על דעת עצמי אושפזתי. חשבתי שאני בסדר והחלטתי להפסיק אותם על דעת עצמי ואז שקעתי בדיכאון עמוק שחייב אישפוז. אני סכיזופקטיבית,שזה אומר סכיזופרניה ודיכאון . אצלי היתי מאושפזת במחלקה פתוחה כך שיש אפשרות לקבל טלפונים לצאת מהמחלקה החוצה ואפילו יוצאים הביתה. בעניין מחלקה סגורה אין מבקרים היחס יותר קשה ואומרים שזה מקום נורא. לא רוצה להפחיד אותך אבל עדיף בהשהייה. בעניין "נזעי חשמל" היתה מאושפזת אחת בדיכאון שגם לה לא עזרו התרופות ועברה טיפולים בחשמל במחלקה פתוחה. הבעיה היא שלוקחים אותם לטיפול ולאחר הטיפול הם אפילו לא זוכרים את השם שלהם ומי הם ולאט לאט הכל חוזר. ועוד דבר שזה לא טיפול של 100% יכול להיות שלאחר כמה טיפולים היא תרגיש טוב אבל ברגע שמתחילים עם זה פשוט זה הופך להיות הטיפול המתאים ולפעמים חוזרים עוד ועוד על הטיפול. אני אומרת תרופות מתאימות ושיחות הם ההצלחה של הטיפול . אני מבינה שאימך מקבלת קצבת נכות מה עם סל שיקום? מה עם חונכת? האם יש לה? בכל מקרה בעניין הטיפול בנזעי חשמל תצטרכו לחשוב טוב ולהיות שלמים אני מאחלת לה הצלחה ומקווה שזה יעזור לה. אשמח להמשיך ולהתעדכן ומאחלת לה המון בריאות. מירית
 

bamba metuka

New member
אמירו מקווה שעוד תשוב לפורום

אני במצב דומה. אומנם אימי חייה בביתה שלה. אבל גם היא סובלת מדיכאונות וחרדות ולא מתפקדת. היא חייה לבד. ההורים שלי התגרשו. להיות בן לאמא חולה זה לא קל ואני מבינה את המצב שלך לחלוטין. הדבר היחיד שאני נגדו ואולי זה קצת יפתיע אותך אחרי הכל הכבוד שקיבלת, זה שאני בהחלט חושבת שלא מתפקידך לטפל באימך. אני לא אומרת לרגע לזנוח, להתעלם,לא להתעניין וכו ... אבל מניסיון אישי ואחרי טיפול נפשי ארוך ומייגע אך פורה ומצמיח, טיפול באמא שלך יכול לקחת חלק נכבד מחייך ולהביא אותך למצב של דיכאון וחרדה. אחרי הכל יש לך חיים משלך ואל תשכח אותם.
 

jinjetta

New member
אני מסכימה

הטיפול בהורים הוא תמיד קשה, וילדים שבגרו מוצאים את עצמם לא אחת נאלצים לטפל בהורה סיעודי או חולה מאוד, או אפילו "סתם" זקן מאוד - על כל שלל הבעיות שנלוות לכך. וזה לא קל. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בטיפול נפשי, שרובנו לא מומחים בו, ואשר מאופיין הרבה פעמים בתופעות שאנחנו לא יכולים להסביר בהגיון. התסכול רב, ואז הקשר בין הילד המטפל להורה המטופל הופך מתוח, מה שרק מוסיף להתגברות הבעיה. מאוד חשוב להעזר בגורמים מקצועיים, גם בטיפול בהורה (או בבן המשפחה החולה), וגם בעצמנו, שכן מדובר במעמסה נפשית גדולה מאוד.
 

a m i r o

New member
אינני מסכים כלל וכלל

שלום לך bamba metuda ראשית אני שמח להתכתב עם אדם עם בעיות דומות לבעיות שלי. אני מתכוון לכתוב בפורום זה לאורך זמן ולשתף את אנשי הפורום ברגשותיי וחוויותי, ואם איני כותב מספר ימים הרי שאני עסוק בענייני מבחנים ועבודה. מבלי לפגוע בך אני חייב להודות שחשתי נסער בעת שקראתי את מה שכתבת. אמי חלתה בעבר באותה מחלה ומאז שהיא חלתה החלטנו להשאיר אותה בבית סבתי ובטיפולו של פסיכיאטר פרטי.סבתי גרה ליד בית חולים לחולי נפש ובעקבות מה שראתה לא היתה מוכנה לאשפזה. אני מבחינתי בפעם הראשונה לא הייתי סטודנט ורק עבדתי והייתי יחסית צעיר ועל כן הייתי פחות אנטנסיבי בטיפולי באמי. תחילה פנינו לרופאה פסיכיאטרית שנתנה לה כדורים לא מתאימים כלל ואף לפעמים החמירה את מצבה עם כל הצער שבדבר.לאחר מכן הגענו לפסיכיאטר פרטי מומחה הרבה יותר על אף העלות הכספית. פסיכיאטר פרטי זה הביא אותה להחלמה מלאה לחלוטין והיא תפקדה בצורה מושלמת לחלוטין במשך שנים, עד שהפסיקה משום מה לקחת את הכדורים. אם מישהו בפורום מעוניין אני מוכן להמליץ בחום רב על רופא פסיכיאטר מומחה פרטי שהוא הרבה מעבר למומחה אמיתי גם אדם משכמו ומעלה ולמיטב ידיעתי אין הרבה רופאים מסוג זה. מבחינה עובדתית אין ספק כי עובדת היותה של אמי בבית סבתי ולא בבית חולים העלה את סיכויי החלמתה ואף קיצר את זמן מחלתה. התרופות שאמי מקבלת בעת הטיפול במחלה אינן ניתנות בבית חולים. המדובר בזיפרקסיה שהוא כדור מאוד יקר ואינו נמצא בסל התרופות אלא לחולי סכיזופרניה.מכאן אנו מגיעים למסקנה כי בני המשפחה הקרובים המצומצמים עזרו מאוד בטיפולה של אמי בפעם הראשונה. אמי הגיעה להחלמה מהירה, עבדה ותפקדה בבית וחזרה בדיוק למצב שהיה לפני מחלתה. התמיכה באמי קשה עוד יותר בגלל שחזרה למחלתה בשל שטות של הפסקת הכדורים מרצון בלי הודעה לאף אחד מבני המשפחה למרות הקשר ההדוק בעיקר בינה לבין סבתי. בעבודה אמי התחילה לעבוד מהר יותר ולהתרוצץ יותר. כאשר קיבלתי ממנה טלפון בארבע לפנות בוקר יום אחד ידעתי שאנחנו בבעיה חדשה.הכעס על אמי בעיקר בהתחלה היה כעס עצום היא אפילו לא רצתה להודות בכך שהפסיקה את הכדורים למשך מספר חודשים וטענה כי הפסיקה את הכדורים למשך תקופה קצרה בלבד. על אף היותי סטודנט שעובד לא עלה בי אפילו הספק ולו הקטן ביותר שאני הולך לקחת חלק פעיל בשיקומה של אמי, חלק אנטנסיבי עוד יותר מהפעם הראשונה גם בשל היותי בוגר ומבין יותר וגם בשל היותה של סבתי מבוגרת יותר. אמי חולה בדכאון אגטטיבי וזאת מחלה קשה מאוד לסובבים אותה. האי שקט שלה במיוחד בהתחלה מתבטא באינסוף הצקות בלי רגע אחד של מנוחה ובנוסף בכי והשתוללויות. המצב בהתחלה היה בלתי נסבל ובצענו החלפת משמרות ממש כמו בצבא ביני לבין סבא וסבתא שלי ואחי שהוא הרבה פחות חזק נפשית ממני. הפסיכיאטר תחילה היה בחו"ל ולקח זמן מורט עצבים עד שיצרנו קשר איתו.בינתיים החזרתי את הטיפול הקודם במלואו דבר שהחמיר עוד יותר את מצבה. לאחר שהפסיקה את הטיפול היה צורך לחזור לטיפול הקודם בהדרגתיות ולא ידעתי על כך. בזמן מחלתה הייתי סטודנט ולא עבדתי וכמובן שללא מחשבה תחילה הפסקתי את הלימודים בסמסטר הנוכחי בכדי לטפל באמי. אין מלים שיכולות לתאר את מה שעבר על כל אחד מבני המשפחה באותה תקופה ואפילו אחי שבגיל מבוגר יחסית גר עם סבתי ואינו מתקדם בחייו הפתיע אותי מאוד לטובה. היחסים עם אמי היו מתוחים מאוד כיוון שהאשמנו אותה כמובן ואף היחסים בין בני המשפחה היו קשים מאוד.על אף הקשיים וימים קשים ביותר כאשר אמי לא נותנת לעשות שום דבר וכל הזמן מנדנדת לא היה ספק בכלל שאנחנו לא מוותרים ולא מאשפזים אותה. בנוסף היו גם בני משפחה שהחמירו את המצב בכך שאמרו שיש לאשפז ואף שאני צועק עליה ומחמיר את מצבה כאשר אני בביתה לבד איתה, דבר שהוא מרוחק שנות אור מהאמת למרות המציאות הקשה. חזרנו לאותו פסיכיאטר והתחלנו בטיפול הקודם באפקסור והוספנו את הזיפרקסיה אותו טיפול כמו בפעם שעברה.הטיפול באמי הוא יקר מאוד מבחינה כספית ובזמנים הקשים הגיע לסכום של 5000 ש"ח בחודש בערך רק על טיפול ללא הוצאות אחרות. בנטל הכספי נושאת סבתי שבאמת אין לה וחסכה כל חייה עם בעלה כסף לזמנים קשים. הפעם הטיפול לא הצליח להביא אותה להחלמה מלאה וכיום אנחנו כמעט שנה מאז חזרת המחלה.סבתי היא אישה ספקנית וכאשר הפסיכיאטר הוסיף הורמון מסויים שנמצא במחקרים שעוזר ב-50% מהמקרים ורק גרם לגדילת שיער ולא עזר היא אף הטילה ספק במהימנותו של הפסיכיאטר וטענה כי הוא "הרים ידיים". לאחר שראינו שהאפקסור לא מצליח להביא להחלמה מלאה הייתה לי שיחה קשה מאוד עם הפסיכאטר בו הוא הודיע לי לראשונה על כוונתו לאשפזה במקרה גרוע שבו ירידה באפקסור תביא להחמרה במצבה. קיבלתי זאת קשה מאוד והוא הרגיש זאת. ראשית הודיתי לו על כל מאמציו עבורנו. גם בזמנים קשים מאוד כאשר התריסים בביתה של אמי במהלך חילופי המשמרות היו קשורים הוא אפשר לנו להשאירה בביתה תחת השגחה צמודה כמובן. הפסיכיאטר מעבר להיותו מומחה הוא חבר טוב שלי ומדבר איתי בגובה העיניים ללא התנשאות ולו הקלה ביותר. סבתי בעת ביקורנו אצלו שואלת אותו את אותה שאלה עשרות פעמים והוא מתייחס בכבוד רב ועונה לכל שאלה. כתוצאה מתגובתי הקשה בטלפון הוא חשב היטב והחליט להציע לנו לעבור לטיפולו של פסיכיאטר פרטי פרופסור מומחה מהטובים בארץ ל"נזעי חשמל". דבר זה כרוך בשכנועו של הפרופסור וזאת פעם שנייה בלבד שהפסיכיאטר עושה דבר כזה. העובדה שיש אפשרות שאמי תתאשפז ואף במחלקה סגורה קשה מאוד עבורנו. קשה לנו מאוד לעכל את האפשרות שאמי תתאשפז לאחר כל המאמצים הכבירים שהשקענו. בחודש האחרון לפני שנתנו את הסכמתנו לפסיכיאטר היו וויכוחים רבים בינינו. דחיתי את מתן התשובה לפסיכיאטר כיוון שאני יודע כי האשפוז של אמי יהיה קשה מאוד לי ובעיקר לסבתי. שוב ושוב הסברתי לסבתי את המצב ומה הולך לקרות בעתיד. כיוון שאי אפשר לרשום כעת את כל מה שרציתי אמשיך בעתיד.
 

a m i r o

New member
המשך תגובה קודמת

כפי שאפשר להבין אני לוקח חלק מאוד פעיל בטיפולה של אמי. אני לא יודע אם סבתי היתה מצליחה להתמודד עם המצב הנוכחי ללא עזרתי. אני מופיע לכל פגישה עם הפסיכיאטר גם אם זה על חשבון שיעורים בלימודים או אפילו לפני מבחן חשוב.טיפולה של אמי הוא הדבר הכי חשוב עבורי. כאשר שוחחתי עם הפסיכיאטר הוא גם טען כי לא יסכים לכך שאני אפסיק את הלימודים אם מצבה של אמי יחמיר וזאת בגלל שעלי לדאוג לעתידי ואינו יודע כמה זמן ייקח הטיפול הנוכחי. על אף התנגדותי הוא המשיך בשלו וטען כי הוא לא יאפשר זאת בשום אופן. לאחר חזרת המחלה חזרתי לעבודתי הקודמת עבודה במשמרות בשל כך שהמצב הכלכלי חייב לחזור לעבוד. כיום אני בתקופת מבחנים ואני נמצא כשנה לפני סיום התואר. אין ספק שאני משלם מחיר אישי ואף כבד בשל טיפולה של אמי. אולם, מבחינתי אין ספק כי זהו הדבר הכי נכון לעשות והדבר היחידי שאוכל לחיות איתו בשקט עם מצפוני. אבי עזב אותי ואת אחי לאחר שבגד באמי ללא כסף אפילו לאוכל בעת הגרושים. ללא אמי שהיתה עקרת בית והלכה לעבוד וללא סבתי לא היינו יכולים להתקיים. אני קיבלתי את הגירושים מאוד קשה והתנהגתי בצורה קיצונית במשך תקופה מסויימת. ללא אמי וסבתי לא הייתי מגיע למה שהגעתי. ההתמודדות עם המצב היא מאוד קשה. יש לי חברה כבר שמונה שנים ואנחנו לא יכולים להתקדם בגלל מצבה של אמי. אין מלים לתאר את התמיכה של חברתי בי. למרות הזמנים הקשים ולמרות שאף היא משלמת מחיר כבד מאוד היא ממשיכה לתמוך בי ללא סייגים וללא ספקות. בנוסף, אני מקפיד לרוץ בים או לבקר בים כמעט כל יום, זה הדבר שאני ממליץ עליו בחום וללא הים היה לי קשה מאוד. אני מסכים שהמחלה גורמת לי לעצבות מסוימת, אני מודע לכך שאני יכול להכנס למצבים קשים ואף לדכאון אבל אני גם יודע שאני אדם חזק שכנער התמודד עם דברים קשים בלי למעוד ובלי לברוח. סיימתי בגרות, שרתתי בצבא ביחידה קרבית וגם שם היה לי קשה מאוד אבל סיימתי 3 שנים כלוחם והיום אני לומד ועובד. כפי שאני אקטיבי בטיפולה של אמי אני גם אקטיבי בטיפול בעצמי. אם אני לא מבקר בים מספר ימים ומרגיש את זה אני מיד תופס את עצמי ומחזיר אותי למסלול הנכון. על אף זמנים קשים מנשוא אני לא מרשה לעצמי להשבר. אני יודע שאם אני נשבר אני מפיל את כל המשפחה ביחד איתי. אני לא חושב שעשינו שגיאה שלא אשפזנו עד עכשיוו את אמי. עצם היותה של אמי בבית עם הקרובים ביותר אליה מגדילה את הסיכויים להחלמה מהירה. אני חושב שאם אי אפשר לסמוך עלי בזמנים קשים אז אני לא יודע מה המשמעות שלי כאדם, כבן משפחה, כחבר. איני אומר שאני צריך לוותר על כל חיי. אני לומד ונלחם ואף מאפשר לסבתי לסבול את אמי בכל יום עם המצבים הקשים שהם בעיקר כשעתיים בבוקר וממשיך ללמוד ולהתקדם וברצוני אף להמשיך לתואר שני. בזמן הקרוב אם אמי תאלץ להתאשפז אני בטוח שאני אפסיק את הלימודים בטווח הקצר כדי לחזק את סבתי וללוות בכל יום את אמי. אם לא אעשה זאת לא אהיה שלם עם עצמי לעולם. אני יודע שאנחנו משפחה מאוד חריגה וגם הפסיכיאטר הפרטי אומר זאת אבל אני חושב שבשביל הדברים הללו וגם בשביל הדברים השמחים בחיים יש בני משפחה קרובים וחברים מעטים קרובים מאוד כמו חברה. אני מקווה שלא הלאיתי את המשתתפים בפורום, תודה על תשומת הלב ומקווה לשמוע תגובות בקרוב.
 

bamba metuka

New member
אמירו../images/Emo4.gif

מצטערת, יכול להיות שהגישות שלנו מאד שונות כלפי החיים. גם אני פעם הייתי בגישה שלך, פעם זה לפני בערך שלוש שנים. אני יודעת שאני לא אצליח להזיז אותך מהעיקרון של: " הטיפול באימי זה הדבר הכי חשוב בחיי". יותר מכך אני לא יודעת אם אתה מודע למה שאתה אומר? טוב נתחיל מהתחלה כי כמו שאתה היית מזועזע משהו מתגובתי ואף כועס גם אני מזועזעת מהגישה שלך שאמך והטיפול בה הוא מרכז חייך,אפילו אני כועסת לא באופן אישי אלא מהרעיון שסטודנט(גם אני זטודנטית) שחי עם חברה 8 שנים ואמור להמשיך בחייו ולחשוב על משפחה וילדים עסוק יותר בלטפל מאימו והולך כנגד כל דרכי הטבע האנושי. ולסיפור שלי, הורי התגרשו כשהייתי בת 15 בערך, לקחתי את זה מאד קשה אבל נמנעתי מלדבר על זה, את הכל סגרתי בתוכי בערך 8 שנים. ב-8 השנים האלה מצאתי את עצמי ילדה מאד בודדה מבחינה חברתית, הייתי ביישנית וסגורה ותמיד תמיד הצהרתי שאימי היא חברתי הטובה ביותר והיא האישה שאותה אני מעריצה. אימי כמובן עשתה הכל בשביל שאני ואף אחותי נהיה חלק מרכזי בחייה, והיא כמובן לא בחלה בכלום וסיפרה לנו הכל. מיותר לציין שהרעילה אותי כנגד אבי על דברים שעשה. עקב הכעס על הגירושים ועקב הטפטוף המאסיבי של אימי הפסדתי אבא שהוא אדם מאד מעניין ושאפשר ללמוד ממנו הרבה. את הכאב הדחקתי. הדחקתי המון. אמי נכנסה למשברים קטנים ואני מצאתי את עצמי ככל שיותר גדלתי הופכת ליועצת האישית שלה, תורמת מילות של פסיכולוגיה, לומדת אותה ואת נפשה ללא מודעות בכלל. כשהכרתי את חברי שהיום הוא בעלי, אימי נכנסה לדיכאון קליני, מאחר ואחותי עזבה כבר את הבית אני ואימי גרנו רק שתינו וכמובן שספגתי המון מהדיכאון ניסיתי לעזור לה בכל דרך אם זה בלהרגיע את כאבה וכעסה כלפי סבתי אם זה לנסות לדדרבן אותה לדבר. בנתיים צמחה לי אהבה קטנה בצד, אני אומרת בצד כי כמובן שדיכאונה של אימי לקח חלק נכבד ממרכיבי נפשי שהיו ועודם ריגישים. הייתי אז עוד בחורה שקטה המתקשה בתקשורת עם אנשים חדשים. בעלי הוא הדבר הכי טוב שקרה בחיי אבל דאז גם מה שהוביל אותי לצומת דרכים קשה מאד שלא הייתי מודעת לה. הדיכאון וההדרישות של אימי הלא גלויות ופעם אחת אף גלויה לא אשכח לעולם משפט שאמרה לי "_______ תוציאי אותי מזה" עניתי לה בקול חנוק משהו: "אני לא יכולה". זה עשה את שלו זה ועוד דברים, זה והעובדה שאמא שלי הייתה קרובה אליי ואני אלייה וזו הייתה סימביוזה חולנית לחלוטין. לבסוף נפלתי אני. קוראים לחרא הזה שתקף אותי התקפי חרדה. כאלה שהקפיאו לי את החיים למשך שנה וקצת. הגעתי למצב של חרדה לצאת מהבית, לקחתי סרוקסאט, הייתי בתהום בתקופה מסויימת, חשבתי להתאבד כי הרגשתי באיזה שהוא שלב שזה הדבר היחיד שיוציא אותי מהסבל. פחדתי על הקשר שלי עם בעלי. זה היה חור שחור. ולמזלי וזה משהו שכל חיי אנצור, הייתה לי קרן שמש בדמות פסיכולוגית קלינית מקצועית ברמה גבוהה. אני מפרגנת גם לעצמי על כך שנתתי לה את האפשרות לחדור לנפשי ונתתי לה לשנות לי כמה גישות בחיים ולהבין שזה אני קודם ורק אחר כך האחרים, גם אם מדובר באימי מולידתי.זה היה מהפךרציני עבורי.היה שלב שפחדתי שאפילו הפסיכולוגית שלי תוותר עליי תרים ידיים ותגיד אני לא יכולה. אבל אני והיא ביחד נתנו ידיים ועלינו חזרה מעל פני המים. ימים שלמים של בכי וחרדה התחלפו בעצמאות ובאושר שנולד לו. נאי לא אמשיך להלאות אותך בפרטיי חיי מה גם שזו אשכרה חשיפה כבדה ... אבל למדתי מזה המון ולמדתי שוב ושוב גם הרבה אחרי המשבר שלי שאני לא אתן לאמא שלי להרוס לי את חיי הנפש כי הם יקרים לי יותר מהכל. גם את החתונה שלי היא ניסתה להרוס כמובן לא עשתה זאת בצורה מודעת. התמכרה לכדורים "לא משהו רציני" עד היום היא בגמילה מהכדורים האלה ולמרות שהבטחתי לעצמי שלא אטפל בה ברור שעשיתי דברים והתקשרתי לחברות שלה ולפני חצי שנה דיברתי עם הפסיכיאטר שלה והלכתי לפגישה איתה לפני שבועיים, אני ואחותי. כי אתה צודק המצפון חייב להיות שקט. אני לא אומרת לרגע אל תעזור לה אבל ראבק תשים גבולות זה תוקע לך ולחברה שלך את החיים, אתה בעצמך אמרת. מה תעשה עם ילדים? תביא אותם לעולם וגם הם יגוייסו למטרה המרכזית: "לטפל באמא" . בן אדם אתה חי פעם אחת תשמור על עצמך החוזק הנפשי הזה מחר יכול להתמוטט לך, ואולי לא, אולאתה חזק דיו אבל עדיין מוותר על דברים שלא תוכל להנות מהם אחר באופן מלא. תן לך יותר מקום. זה מגיע לך ... אז זה סיפור שלי כתבתי אותו בשביל שאלי אתה ועוד כמה ילדים שמתיימרים לשנות את חיי אימם ולטפל בה עד מותה יבינו שצריך לשים לזה גבולות. לתת כן, לעזור כן, לשמוע כן אבל בחיים, בחיים לא להפוך את זה למרכז חייך, אין לך מושג ולו קל כמה שאתה פוגע בנפש הכי יקרה לך - אתה!!!!! אני
 

a m i r o

New member
תגובה אוהדת

אם לא הבנת אותי נכון אז איני שופט אותך ואף אדם במצבנו כלל וכלל. לפי מה שאני מבין את היחידה שטיפלת באימך וזה מאוד קשה ללא ספק. בנוסף, שילמת מחיר כבד בחייך וזהו דבר משמעותי מאוד. עדיף אדם חולה אחד מאושפז מאשר שני בני משפחה חולים ומתייסרים. קשה מאוד לשאת בנטל הזה לבד ואני בספק אם הייתי יכול להסתדר לבדי. יש לי סבא וסבתא שעברו דברים קשים מאוד בחיים בצעירותם בתקופת השואה והם אנשים שאין כמותם בעולם כך שבעיקר הם ואני מתמודדים בצוותא ויודעים את מקומו של כל אחד בתהליך. לסבתי מאוד חשוב שאתקדם בחיים ובגלל זה אני לומד ומאפשר לה להיות איתה כל יום כאשר אני מבקר בתקופת המבחנים הנוכחית בקושי פעם בשבוע אבל מתקשר כמה פעמים ביום. אני גם לא חושב שהגישות שלנו שונות כל כך. עצם העניין שאת עונה לי ומדברת איתי מראה שגם את מבינה שיש לנו מחויבות מסוימת כלפי הורינו השאלה היא כמה אנחנו יכולים לספוג ולעזור בלי לפגוע בעצמנו. אני בטוח שאם אני אפגע בבריאותי בצורה רצינית כפי שקרה לך לא הייתי חושב פעמיים ומטפל קודם בעצמי, אבל אם זה בא על חשבון ציונים קצת יותר נמוכים בלימודים או על חשבון בילויים זה בסדר לדעתי כל עוד זה נסבל. בנוגע להשגחה תחת מומחה הרי שאנו מטופלים טיפול אינטנסיבי על ידי פסיכיאטר מומחה במחלה כמו שיש לאמי, לדעתי הטיפול הזה הוא היעיל ביותר ואף הוכיח את עצמו פעם אחת בעבר. כעת, אם יהיה צורך באשפוז לצורך "נזעי חשמל" ואפילו אשפוז במחלקה סגורה הרי שאין לבני המשפחה התנגדות למרות שיהיה לנו קשה מאוד לקבל את זה. בסופו של דבר המטרה הסופית היא שאמי תהיה בריאה גם אם יהיו קשיים עצומים בדרך. אני בטוח שיהיה לי קשה מאוד לראות את אמי במחלקה סגורה וזועקת לעזרה אבל אני גם יודע כי עשינו הכל ואין ברירה אחרת אם אנו רוצים לאפשר לה את הסיכוי להגיע להחלמה מהירה. בתחילה חשבנו להשאיר אותה ככה אבל לאחר התייעצות עם הפסיכיאטר שאני באמת מאמין בו הבנו בעזרתו שהרפואה לא סובלת דבר כזה שניתן לאמי להשאר חולה רק בגלל שאנו לא רוצים לאשפזה. אני הולך לשלם מחיר כבד אולי בתקופה הקשה הקרובה שמצפה לנו אבל אם היא תמשך זמן רב הרי שלא תהיה ברירה אחרת ואכן אמשיך בחיי העתידיים, אבל אם התקופה תהיה קצרה ובסוף אמי תהיה בריאה לחלוטין ותחזור לתפקד בצורה מלאה הרי שאדע שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות ומצפוני יהיה שקט ואוכל להמשיך בחיי ביתר שאת. הייתי מעוניין לדעת מה מצבה של אמך כעת? מה הטיפול שהיא מקבלת? מה קורה באמת במהלך אשפוז במחלקה סגורה?במחלקה פתוחה? איך המשפחה באה לידי ביטוי במהלך אשפוז? מה משקלה של המשפחה בתהליך כזה? אשמח לשמוע ממך בעתיד.
 

bamba metuka

New member
סבא וסבתא שלך הם זהב../images/Emo24.gif

וטוב שיש לך אותם ושאכפת להם ממך ומהצלחתך. אני לא היחידה שמטפלת באימי. אחותי ואני עושות זאת ביחד. היו תקופות שהיא יותר והיו תקופות שאני יותר. ובשיא הכנות היא עושה הרבה יותר בתקופה הזו, מה שגורם לי לדאוג גם לה, הרבה פעמים אני מנסה לעדן אותה ולדבר לליבה שלא תכנס לזה בכל הכוח. זה כאלו שתמיד צריכה להיות אחת מבנינו שמוותרת על עצמה בשביל אימי. הדיעה שלי היא שלא צריך לחכות בכלל לרגע שתתמוטט נפשית או תבין שוויתרת יותר מידי בחייך עבור אימך. המטרה שלי בכתיבת ההודעה הקודמת הארוכה שכתבתי היא שיקראו את זה, גם אתה וגם "ילדים" הוריים שכמותנו ולא יגיעו למצב של פגיעה נפשית אישית שלהם עצמם או לאיזה רגע של כאב על חיים שלהם שלא היו לגמרי שלהם אלא של מישהו אחר. לפי מה שהבנתי ממך אתה כן חי קצת בשביל אמא שלך וזה לא צריך להיות!!!! אתה לא רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם בשלב מסויים? איך תעשה את זה בצורה בריאה לילדיייך ולחברתך שתהיה לאישתך בבוא היום, כשאתה משקיע הרבה ממך באימך? נראה שהיום אתה לא חש שאתה מוותר על עצמך יותר מידי אולי כי הגישה שלך היא כזאתי. אבל תחשוב קדימה, אתה לא חושב שיגיע יום שתגיד לעצמך איפה אני הייתי בכל הסיפור הזה? איפה היו צרכיי? רצונותיי? שאיפותיי? איפה נתתי לי להנות ולבלות? אתה לא חושב שיגיע יום כזה? ושתבין אני רק לטובתך פה. שוב , כמוך אני חושבת שצריך לתת להורים ולעזור אבל נראה לי שבכל זאת גם היום זה בא על חשבונך, כן אפילו עם הציונים שלך יותר נמוכים, אני בטוחה שהיית מאושר לראות ציונים גובהים, אני בטוחה שהיית מאושר לבלות יותר, לתכנן את החתונה שלך, לטוס לחו"ל עם חברתך ודברים דומים שדעתי אתה מוותר עליהם. זה נכון שנינו חושבים דרך המצפון,אבל היום נראה לי שאתה מוותר על עצמך יותר מאשר שאני מוותרת עליי...
 

bamba metuka

New member
ולגביי שאלותייך ...

אימי לא הייתה אף פעם מאושפזת ולפעמים זה מדהים אותי. אני חושבת שכמה שאמא שלי תמיד בעמדת הקורבן ותמיד משהו יהיה לא בסדר בחיים שלה, היא אוהב את עצמה יותר מידי בשביל להגיע לרגע של אישפוז. אמא שלי הייתה קרובה מאד מאד לאישפוז לפני שבועיים, היא הייתה מכורה לכדורי הרגעה והפסיכיאטר שלה המליץ לה על אישפוז במחלקה פסיכיאטרית באחד מבתי החולים, היא אמרה שהיא מבקשת שהוא יתן לה עוד שבוע והיא תנסה להיגמל בבית. להפתעתינו כנגד כל הסיכויים היא עשתה את זה בבית. לכן אני אומרת שהיא מאד אוהבת את עצמה כדי לא ליפול לגמריי. לפעמים נדמה לי שהאהבה העצמית שלה באה על חשבוני בכל מה שקשור לנתינה שלה אליי. למשל, את הורי בעלי היא פסלה מההתחלה בהתנהגותה הלא סימפטית אליהם. היה לה קשה לקבל את הקשר שלי עם חמותי. היום זה בעיקר כואב לי שאין קשר בינה לבין חמי וחמותי, זה כואב לי כי הם אנשים מקסימים והם מתייחסים אלי כמו אל עוד בת. היא מצידה לא מראה שום רצון לקשר איתם ולמעט פעם אחת שהיא עשתה ארוחת היכרות לפני החתונה, היא רק התנהגה בצורה לא נעימה לחמותי, למשל כשהיינו הולכות למדידת שמלת החתונה שלי. היא הייתה מעירה לה הערות עוקצניות כל פעם שלה היה מה להגיד. גם לי היא אמרה דברים לא יפים עלייה. בחתונה שלי היא כמובן הרגישה רע,והלכה עם פרצוף תשעה באב, היא התלוננה על כאבים מסויימים בחלק מסויים בגוף (אני לא אגיד איפה כי זה יכול לחשוף אותי יותר) ונראתה כמו באבל. את הסרט חתונה שלי היא ראתה בערך חצי שנה אחרי. הבת שלה התחתנה והיא ישבה כל הזמן במאין פרצוף תשעה באב ורק מידי פעם חייכה וצחקה. על זה בחיים לא אסלח לה. היום זה צף לי כי גיסי עומד להתחתן ויש ארוחה מחר אצל חמי וחמותי והקשר שלהם עם הוריי הכלה טוב יותר מהקשר שלהם עם הוריי. זה עוקץ בלב מאד עוקץ. אני משתדלת לא לקחת את זה כפגיעה אישית ולהסביר לעצמי כל הזמן שהיא פשוט אישה חולה ולכן זה כך. שוב תשובה ארוכה ומייגעת ... (:)
 

MIRITI1

New member
שלום לך

אני רוצה להביא את הצד האימאי שלי לסיפור כמו שאתה יודע גם אני חולה,ויש לי לי ילדים דרך הגב יש לי ילד אולי בגילך .היו בעבר מצבים שהייתי חייבת להרגיש את כל הסובבים אותי שהיו תמיד לידי,שיבינו שיעזרו,והם מצידם עשו הכל בכדי להקל עלי ועל הסבל שלי למעשה מאימא הפכתי לילדה וההיפך הילדים הפכו הם שהיו צריכים לטפל בי. בזמנו לא הייתי מודעת למה שקורה סביבי אבל לאחר שיחות ארוכות עם פסיכולוג,הבנתי שאני צריכה להרפות מהם לתת להם חופש ולתת להם לחיות את החיים שלהם.אני עדיין חייה בין עליות וירידות אבל בטוח שלא העצור את ילדי להמשיך ולהתקדם בחייהם האישיים והמקצועיים. אני מבינה שילד צריך לתמוך לעזור אבל לא על חשבונו.זה שאני חולה לא צריך להכניס את הסובבים אותי לחיות את חיי. ואני יודעת בודאות שזה משפיע על אופן ההתמודדות שלהם על החיים בכלל.לחיות עים הורה חולה זה לא קל,נכון הם מתקשרים לשאול מה קורה אבל לא באים איתי לפסיכיאטר ולא מלווים אותי כל פעם שאני צריכה אישפוז לא בגלל שהם לא רוצים לקחת חלק פעיל אלה בגלל שאני מונעת מהם ולא מידעת אותם.נכון יש לי מזל גדול כי בעלי תומך בי בצורה בלתי רגילה ואימא שלי גם כן נרתמת אבל גם זה לא צריך להיות.אני כאימא ברגעים השפויים שלי משתדלת בכל כוחי לשדר שהכל בסדר,לפעמים זה לא עובד אבל בדרך כלל זה מצליח. אתה בחור מאוד מיוחד מה אומר כל הכבוד לך שיש לך את הכוחות האלו,אבל נדמה לי שהמצפון הוא שמנחה אותך אתה רוצה לדעת שעשית הכל למען אימך זה נכון לחשוב ככה,אבל בן יש לך חיים משלך ורצונות ושאיפות ,ומעניין היכן הגבול כי אתה חייב לשים גבול עד מתי ועד היכן אתה מוכן להגיע עם זה. אני חייבת להתודאות כי פבנים בתוכי אני מקנאה קצת על זה שיש לאימך בן כמוך אבל כמו שאמרה במבה מתוקה זה לא כאב בטן שעובר זוהיא מחלה שההתמודדות שלה קשה ומחייבת התמודדות יום יומית . יש עוד משהוא שהפריע לי כתבת שאימך נוטלת זיפקסיה ואמרת שהיא לא כלולה בסל הבריאות , אולי לא הבנתי אבל גם אני שותה זיפרקסיה והיא כלולה גם בכללית וגם במכבי ואני משלמת עליה 120ש"ח לחודש. גם הבנתי שכנראה אתם הולכים לאשפז אותה ולקבל את הצעת המומחה לעבור נזם חשמלי נשאר לי רק לאחל לכם הצלחה ואני מקווה מאוד שהטיפול יעזור לה. ישאר כוח
 

a m i r o

New member
בנוגע לזיפרקסיה

רשמת בתגובתך שאת שותה זיפרקסיה.אמי לוקחת זיפרקסיה שהוא כדור חדשני, מטפל באי שקט ומתלווה לאפקסור ובנוסף עולה 1000 ש"ח ל-28 כדורים. אמי נוטלת תרופה זו מזה כשנה וכבר בהתחלה ידענו מפי הפסיכיאטר הפרטי כי היא כלולה בסל הבריאות רק לחולי סכיזופרניה. אמי חולה בדכאון אגטטיבי שזוהי מחלה שונה ועל כן אינה זכאית לקבל תרופה זו בצורה מסובסדת. תודה לך על שהגבת והראית לי את הצד השני האמהי. בנוסף רציתי לדעת מה מגיע לאמי מבחינה כספית. אמי נחשבת כרגע עדיין עובדת ומקבלת משכורת נמוכה מהקרן הגמלאות המרכזית. כרגע אני פונה לביטוח לאומי לבקשת הכרה בנכות. אם תוכלי ליידע אותי על תמיכה כספית נוספת אשמח.
 

MIRITI1

New member
היי

מה שידוע לי הוא זה שיאמך צריכה לעבור ועדה רפואית ושם יקבעו לה אחוזי נכות או אי כושר עבודה. הקצבה המשולמת לנכה 75% שזה נחשב ל100% היא בערך כ3700 ש"ח לחודש מתחת לזה היא כ3600 ש" לחודש.וזה בענין המוסד לביטוח לאומי.מה שאני ממליצה שברגע שהיא תזומן לועדה רפואית שתקח עימה את כל החומר הרפואי שלה הכל וכ מובן מסמך מהפסיכיאטר שלה. ישנו אתר http://www.shelpro.co.il/index.php תנסה להכנס אליו דרכם אימך יכולה לקבל הטבות מסויימות כמו טיפול שיניים חינם.חונכת.עובד סוציאלי והמון תמיכה נפשית אבל כמובן כל זה מותנה בזה שהיא מוכרת כנכה במוסד לביטוח לאומי. אני דוגמא אישית לכך שדרכם פרצתי החוצה לאט לאט אבל בביטחון אני מקבלת המון המון תמיכה נפשית וכל בעיה שרק יש לי הם פשוט עושים כמעט הכל בכדי לפתור לי אותה. תבדוק היא יש משרד כזה במקום מגוריך אני בטוחה שזה רק יעשה לה טוב. בינתיים מאחלת לך רק טוב לך ולאימך. אשמח לדעת מה התפתח מירית
 

MIRITI1

New member
לאמירו - תיקון

רציתי לתקן את עצמי בקשר לגובה הקצבה המשולמת במקרה שלך הסכומים יותר נמוכים כי כמו שאני מבינה אין לך אחים או אחיות מתחת לגיל 18
 

jinjetta

New member
amiro,

הנכונות שלך לטפל באימך בכזו נחישות ואינטנסיביות ראויה להערכה רבה. רוב האנשים מתקשים להתמיד בהקרבה מתמדת כזו של חייהם והנוחות שלהם. אבל כדאי לשים לב שעם כל הרצון לספק לאמא שלך את הסביבה הטיפולית התומכת והאוהבת של חיק המשפחה, לפעמים יש גבול למה שאנחנו כבני המשפחה, וכאנשים שאין זו המומחיות שלהם יכולים לעשות במצבים האלה. לא מדובר בהצטננות או כאב בטן קטן ששותים תה והולכים לישון ובבוקר הכל מסתדר, ואני בטוחה שאתה יודע את זה. אני מניחה שסבתך כבר אינה אישה צעירה, ואולי הטיפול קשה עליה (למרות כל העזרה שלך), וצריך למצוא דרך חדשה, אפילו אם אינה באשפוז כדי לתת לאמא שלך תנאים טובים יותר להחלמה או להתמודדות. שיהיה טוב..
 
למעלה