שיר ליום- you know the drill

oren29at

New member
שיר ליום- you know the drill

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ופורום הנצח לא, אה, מפ..., אה..., ב..., כלומר.... דרך... לא חשוב.

שירים! ליום! אין התחמקויות! אין חיסורים! גם אם נדמה לך שגמרת את הסאגה שלך ב 14 פרקים! או שאתה חושב שהתעייפת!
 

oren29at

New member
א'עשירי'למאי'אלפייםוחמשעשרה'

 

oren29at

New member
קוסטלו אחד ליום

אחחח, אין כמו קוסטלו של תחילת הדרך- צעיר, רהוט, ממורמר ושונא את העולם, בעיקר נשים. מתכון מעולה לשירי אהבה עם שם סמלי כמו "Hand In Hand" ומשפט מפתח מסוג "If I'm gonna go down,
you're gonna come with me"

 

tzvika321

New member
מחווה נוספת שקוסטלו השתתף בה

הפעם למוזיקאי בריטי, ג'ו סטראמר, יחד עם פלוני בשם ברוס.
מה שיפה בביצוע זו הנאמנות לאסתטיקה המקורית.
 

oren29at

New member
"still something missing though..."

(אגב- אחד המציגים בסרטון הוא אכן רופא)

 

RIDE TO LIVE

New member
ניצחו אותי, אני רק רוצה שהפרצוף שלי ישאג לכם בחלומות


כמה חודשים לפני מותו, כשהוא מתקשה לשיר, הקול שבור, סדוק והגוף מפוצץ בתרופות, הספיק גבריאל לכתוב עוד כמה, זה אחד מהם.



 
יום שני Yes

בימים הקרובים אעלה לינקים לשירים שמתכתבים עם מסעות בחלל, חייזרים, קץ העולם וכדומה.
הנה השיר starship trooper
הופעה מתוך האלבום YESSONGS


 

oren29at

New member
קוסטלו אחד ליום

יש מוזיקאים שפורצים דרכים אמנותיות לעצמם או לעולם המוזיקה בכלל. הם עושים את זה במשך כמה שנים, ואז חוזרים לאחור, לתבנית אמנותית שהם היו בה כבר, אבל המוזיקה שלהם נמצאת במקום אחר, לרוב מתקדם יותר.

דוגמאות? כשהתייחסתי, ממש לא מזמן, ל Selling England By the Pound של ג'נסיס דיברתי על זה שתבניתית יש באלבום הזה הליכה לאחור, לעבר הפורמט של Nursery Cryme, שנתיים ושני אלבומים לפני כן. רק תבניתית כאמור, כי מוזיקלית הלהקה היתה במקום אחר, לטוב ואולי לרע (היה כבר דיון על זה. אריאל ניצח).

דוגמה בולטת נוספת- האלבום הלבן של הביטלס, שמזכיר מאד את גיבוב השירים אחד על השני שהיה ב Revolver, ומתעלם מענני הפסיכדליה והקונספטואליות של 1967 (סרג'נט פפר והמג'יקל מיסטרי טור). ועם זאת, אי אפשר להתעלם מההתפתחות המוזיקלית שעברה על הביטלס, וששמה את השירים של האלבום הלבן צעד-שניים לפני אלה של Revolver.

אפשר להזכיר גם את בוב דילן ו Blood On the Tracks מ 1974 שמתכתב עם הפולק שלו מהעשור שלפני כן (ואולי בעצם John Wesley Harding הוא האלבום שחוזר על תבניות?), ואת The Who שחוזרים לקונספט אופרת הרוק עם Quadrophenia ארבע שנים אחרי Tommy.

אבל אנחנו עם קוסטלו פה, ועם האלבום Trust מ 1981 שמזכיר מאד את האקלקטיות של This Year's Model שיצא ב 1978. בין לבין קוסטלו שייף את יכולת כתיבת השירים שלו וחשף את המוזיקה שלו להשפעות אמריקניות, בעיקר של סול (הקאנטרי היה עדיין בארון). השיר "Luxemburg" הוא סוג של רוקאבילי, וזה מתכתב בעיני עם "You Belong To Me" מ This Year's Model. אבל הרוקאבילי פה הוא פחות העתק אחד-לאחד, ויותר תבנית בסיסית שעל בסיסה עושה קוסטלו שני דברים: לוחץ חזק יותר על הפראות והחיספוס בנגינה, ותוקף כמו משוגע את גיבור השיר שלו: איש עסקים קטן ומלא בעצמו שלא מבין שני דברים: שהוא אפס בעסקים, ואפס במיטה.

 
מעניין

אם ישנה תופעה כזו אצל ג'תרו טל, האם אלבומי הפולק מסוף שנות ה- 70, לא חוזרים על תבנית אלבומי הבלוז מסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70? יש לי הרגשה שלמרות האדרת השונה (פלוק במקום בלוז) בסוף (Heavy Horses) חוזרים לאותה "גברת" מ- This Was



 

oren29at

New member
אצל JT יש לא מעט חזרות על עצמם

קודם כל- יש כמה צמדי אלבומים ממש: Minstrell In the Gallery ו Too Old to Rock'N'Roll מאד דומים בצלילל וגם בכמה מלודיות, וגם Songs From the Wood ו Heavy Horses חולקים DNA משותף. בעצם גם שתי יצירות הפרוגרסיב המובהקות- Thick As a Brick ו A Passion Play הן "עוד מאותו הדבר", ובמקרה הזה- כשם שהלבנה מונפת בגאון אל על, כך משחק התשוקה הוא חתיכת דרעק מוזיקלי שחבל"ז.
&nbsp
אם אתה מחפש את תבנית ה"חזרה התבניתית" תמצא אותה ב War Child שחוזר לפורמט השירים הבודדים כמו ב Aqualung ובאלה שקדמו לו. וכמו בדוגמאות שהבאתי, ג'ת'רו טול היא להקה הרבה יותר מתוחכמת ומנוסה בגירסת 1974 שלה מאשר בזו של 1971. התיחכום המוזיקלי, ההומור, ההגשה של הלהקה שרצה כבר שלוש שנים ושלושה אלבומים (ב Aqualung ההרכב עדיין היה בשלבי גיבוש, נשירת חברים, וצירוף חברים חדשים).
 
לא נעים להודות

War Child הוא אלבום שחסר לי באוסף.
נו, אם הוא חוזר על Aqualung אז בטח כדאי להשלים את החסר.
גם אני לא ממש התחברתי למחול התשוקה.
אני די מסכים לדעה על האלבומים האחרים.
תודה.
&nbsp
 

oren29at

New member
הו לא!

לא "חוזר" במובן "ממחזר". חוזר תבניתית למצב של שירים קצרים ולא יצירה ארוכה מופרדת באילוץ ע"י שני צידי תקליט. מוזיקלית, יש לך בהחלט מה לחפש שם.

אני לא אומר שתאהב את האלבום, אבל אם אתה מכיר את JT לפני ואחרי- תיאלץ לשמוע גם את זה כדי לגבש דעה עצמאית.

 
יום שלישי Yes

טורמטו מכיל שירים אחדים של חלל / מדע בידיוני.
שרים אלה נותנים אווירה מיוחדת שלדעתי יכולה להתאים לחובבי רוק אלקטרוני לא פחות מחובבי פרוג, אולי אפילו יותר.
הנה Arriving UFO
אז ברוכים הבאים, חייזרים בעצם בלתי מזוהה

ושלום עליכם.

 

oren29at

New member
קוסטלו אחד ליום

יש משהו מעניין בהערכה מחדש של אלבומים כמה שנים טובות אחרי שיצאו. אלבומים שנחשבו אלבומי מופת יכולים לצנוח אצל הרבה אנשים (או מבקרים), ואלבומים שנחשבו חלביים משהו פתאום מקבלים נפח או פרספקטיבה חדשה.

Brutal Youth של אלביס קוסטלו נחשב לאלבום מאכזב כשיצא ב 1994, למרות נתוני מכירות נאים פלוס (מקום שני בבריטניה. לא רע למישהו עם ותק של 17 שנה בביזנס, שהולך ומאבד רלבנטיות עם כל גל נוסף של ז'אנרים דומיננטיים ולהקות חדשות), וזה למרות שהתאחד, לראשונה אחרי 8 שנים, עם האטרקציות, ועשה סוג של back to form. את קולר האשמה תלו בעיקר במפיק האלבום, מיטשל פרום (Froom). בתקופה ההיא פרום היה על גג העולם- הפיק כמה מהשמות הנחשבים ביותר באגף הרוק ה"איכותי" (ריצ'רד ת'ומפסון, קראודד האוס, לוס לובוס וסוזן וגה שהיתה אז אשתו) ואצל כולם הוא הטביע חותם של צליל מאד אופייני- שילוב של מקצבים מתכתיים ומתוכנתים עם ארומה קצת סינתטית.

במבט שלי לאחור, פרום עשה רק טוב לאנשים שאיתם הוא עבד, והאלבום הזה של קוסטלו לא יוצא דופן. האכזבה ההתחלתית שלי מהשירים שבאלבום פינתה מקום להכרה באיכות שלהם, וזה אלבום שאני חוזר אליו יותר מאשר אלבומים יותר נחשבים של קוסטלו משנות התשעים או סוף שנות השמונים.

המפגש המחודש עם האטרקציות לא עבר חלק: קוסטלו עשה מאמץ גדול לקבור את הגרזן ולהניח מאחוריו את הסכסוך עם ברוס ת'ומאס הבסיסט. ת'ומאס מנגן רק בחצי מהאלבום. את החצי השני מאיישים ניק לואי מפיק לשעבר וחבר, וקוסטלו עצמו בשני שירים, אחד מהם הוא "Kinder Murder" המחוספס.

 

oren29at

New member
פוסט-פוסט-פוסט פוסט פאנק


ואללה, תפסת אותי לא מוכן.
&nbsp
רוק נראה לי. אין פה איזו התכתבות עם ז'אנר מסוים- לא הגראנג' של תחילת שנות התשעים, לא הבריט פופ או הבריט רוק או מה שזה לא יהיה שעיתונות הרוק האנגלית החליטה להמציא בתקופה ההיא, בוודאי לא כל מיני אסיד משהו או טריפ כלשהו (עם הסגנונות המודרניים יותר קוסטלו ינהל פלירט לא כל כך מוצלח באלבומים הבאים שהוא יקליט).
&nbsp
Straightforward Rock. זהו.
 
למעלה