עכשיו קראתי שוב את התגובה של סבא וניסיתי להבין אותה בדרך אחרת. הוא טוען שהערכתי אליה מוגזמת והיא הערצה. אבל זה לא נכון, אני אוהב אותה אהבה עצומה כבר הרבה שנים מאז הטיפול. אני יודע בבירור שאני אוהב אותה ככה. חבל שלא הצלחתם להשתתף ברגשותיי המיוחדים אליה. היא האישה ואולי האדם שהכי אהבתי בחיים. אני מבקש שתשתדלו להבין שמדובר פה באהבת אמת לאישה שהייתה להרגשתי מאוד מיוחדת, אהבה שנמשכת כבר הרבה מאוד זמן ותמיד תהיה אהבת חיי. ברור שאני לא חושב עליה באופן מיני, אני חושב עליה באופן רגשי. אני אוהב אותה כאישיות. אני רוצה להיות אתה במערכת יחסים רגשית, לדבר אתה, להיות אתה, לתת לה מלים יפות ואהבה, לדאוג לה, ליהנות מאישיותה היפה. הרבה אנשים בחברה הזאת מסרבים להאמין לי שאני אוהב, כל כך מעליב וחבל. אני באמת מרגיש שעיניה קדושות כזהב. אתם לא חייבים להאמין לי אם אתם לא רוצים, אבל זה מה שאני מרגיש ולכן אני עצוב. אני מקווה שתוכלו להזדהות ולהבין. הייתי צריך להיות יותר אטי אתה אבל כשנמצאנו ביחד במסגרת עבודה אולי יכולתי בצורה כזאת לפתח בהדרגה קשר אתה. חבל שזה נגמר ככה. בטיפול שוחחנו על ספרים ועל החיים שלה ושלי, דאגתי לה כשהייתה חולה ושאלתי למצבה אם כואב לה, קניתי לה מתנה יפה, נתתי לה במתנה סיפורים שכתבתי וסיפרתי לה על ספרים שקראתי, אמרתי לה שהיא האדם הכי נהדר שהכרתי, וחבל שזה לא נעשה יותר בשלמות ובאטיות אז לא הצליח. עצוב. קיוויתי שאפשר לפנות אליה דרך גורם מתווך ולהגיד לה בעדינות שאני חושב שהיא מאוד נחמדה ושיכול להיות לנו נחמד מאוד לדבר לפעמים. המורה הפרטי שלי אמר שאין לזה סיכוי כי אין לה אינטרס. אני לא יודע אם צדק, אולי היא תראה בחור נחמד שמעריך אותה וזה ייתן לה הרגשה טובה ויהיה לה עניין לנסות לדבר אתי ולהכיר אותי. לא יודע, מה דעתכם?