גמני, גמני
השטן במוסקבה - מיכאיל בולגקוב. ה-ספר בה' הידיעה. הכי טוב. ואם כבר הזכירו את ניטשה, אז בהחלט "על הטוב והרוע, ועל הגניאולוגיה של המוסר" - עיצב את פילוסופית החיים שלי היום, או כך לפחות הייתי רוצה לחשוב. המשפט - של קפקא. ולו רק בגלל שהוא כ"כ ייחודי. החטא ועונשו - דוסטוייבסקי. עשיתי עליו שאלה בבגרות בספרות בלי לקרא אותו (אז עדיין הייתי טמבל, עבר לי קצת היום) - קיבלתי את כל הנקודות. אחרי שסיימתי את התיכון, ישבתי וקראתי אותו, ואח"כ בעטתי בעצמי על זה שלא קראתי אותו קודם - הייתי כותב עליו במבחן פי שניים. על קברים וגיבורים - ארנסטו סבאטו. בהמלצת דוסטו, קראתי ונשביתי. ולו רק בגלל ה"דו"ח על העיוורים" החריף והמזעזע. אהבה בימי כולרה - מארקס. ולו רק בגלל הסוף האלמותי, של ספינת הרפאים השטה לנצח על הנהר, משמרת את אהבת הנעורים הדרום-אמריקאית. עפיפונים - רומן גארי. כי הוא יפהפה, ומזכיר לי את חשיבות הזיכרון, ואת הבעיות שבאות איתו. המיתוס של סיזיפוס - אלבר קאמי. כי הוא ממשיך דרכו של ניטשה, ויודע אותו טוב ממני, וגם מעדן אותו לאזניים נבערות כשלי. המאהב - א.ב. יהושוע. הספר הראשון שכתבתי עליו עבודה. למדתי ממנו המון על איך מנתחים ספר לבד, בלי להקיא על הדף את מה שהמורה הטיפשה שלי ל2 י"ל אמרה בכיתה (שזה בדיוק מה שרכזת ספרות אמרה לה לאמר...) וגם ספר הסיפורים הקצרים שלו, כל אחד מהם. עד 1974 אוגד בתוכו כמה מהנפלאים שבהם - שתיקה הולכת ונמשכת של משורר - אדיר!!! חתונתה של גליה (גלילה?? לא זוכר), זה על תחנת הרכבת ביתיר - מלא דימויים ומטאפורות כרימון, ועדיין לא נמאס מהם. חמסין וציפורים משוגעות - גבריאלה אביגור רותם. אני מחובר אל הספר בעבותות שונות ומשונות, והוא ספר נפלא, שהחזיר לי את האמון בעברית וגם קצת בישראל, ובהורים שלי, ובהורים שלהם. ספר הדקדוק הפנימי - דויד גרוסמן. ולו בגלל הדרך שבה מתואר האב שמטפל בעץ החולה, שהזכיר לי את סבא שלי, עץ הרימון שלו, ומבשלת ליקר הרימונים הקטנה שהקים במרתפי הבית שלו. כל פעם שאני קורא את הקטע הזה עומד לי בקצה הלשון טעם רימונים מעושנים, מתוקים-חריפים, ותחושת כבדות נעימה של בן 13 ששותה את כוס הליקר הראשונה שלו. סיפור על אהבה וחושך - עמוס עוז. כי הוא מתאר בדיוק איך נראה הזיכרון שלי - סבוך, מפותל, אי אפשר להתמצא בו, חוזר על עצמו לפעמים, אבל חד וכואב ומרגש עד דמעות. הלוואי שהייתי יכול לכתוב עשירית ממה שעוז מצליח כשהוא רוצה (וכנראה שהוא רצה, בשנים האחרונות, רק ב"סיפור על אהבה וחושך"). יש עוד וודאי, אבל אלה עולים לי לראש עכשיו, בשעה מאוחרת זו, כשאני כבר מזמן מעבר לשעת השינה שלי... לילה טוב.