נראה לי שאני אתקן את "לא היו לי כמעט בכלל
חוויות רעות" ל- "לא היו לי הרבה חוויות רעות", כי עכשיו אני פתאום מתחיל להיזכר בכמה... (למרות שלזאת יש סוף טוב דווקא) סיפורנו הפעם מתרחש בדרך לבאושן של רחל, כשעצרנו לישון בבית באחד הכפרים יחד עם המדריך שלנו. שיכנו אותנו בקומה השניה ב"מרפסת" על משטח עץ. זה לא ממש הפריע לי, אבל החשיבות תתברר בהמשך. כרגיל, אחרי שהתמקמנו, התיישבנו לאכול עם כל המשפחה. אב הבית היה סבא גאה (אבל לא מבוגר מדי) וכל הילדים והנכדים באו להשתתף בחגיגה. לאחר שהיטבנו את ליבנו באוכל (וביין? אני לא זוכר) שבושל על המדורה במרכז החדר, מעל ווק ענק, הם התחילו לשיר שירים, ולאחר מכן ביקשו שנשיר להם כמה שירים בעברית. הכל היה מאוד נחמד, למרות שבמהלך הערב הארוך אב הבית כנראה שתה קצת יותר מדי, מכיוון שהוא התחיל לשלוח מבטי זימה לנעליים, פנסים ומעילים שהיו עלינו (משהו שלא שמנו לב אליו במקום, אלא רק לאחר שהמדריך סיפר לנו ביום שאחרי), אבל חוץ מתקרית אחת בה הוא התעקש לקנות פנס ראש מאחד מאיתנו (ולא הצליח) לא קרה שום דבר ראוי לציון. הצרות התחילו בבוקר כשקמנו ללכת והגיע זמן התשלום. הסתבר שהוא דורש 250 יואן עבור כל שירותי ההארחה, הבידור והלינה שהוא סיפק (לא כולל שירות). הרוחות התלהטו די מהר כשאנחנו מתעצבנים מזה שהוא מנסה לעשות עלינו קופה ומציעים לו 80 יואן על הכל (למרות שבמצב רגיל גם 100 זה היה בסדר) והוא מתעצבן מזה שהתוכנית שלו לעשות קופה על מטיילים עשירים מחו"ל לא מצליחה, כשכל המשפחה כמובן מסביבנו ומביטה במתרחש. למרות שבד"כ אני די גרוע במיקוחים, כנראה שהפעם העצבים עליו העירו את החצי המרוקאי הרדום שלי, כי בסופו של דבר הוא באמת קיבל 80 יואן, אותם הוא לקח, ובתנועת יד מלווה אמר לנו שעם הכסף הזה הוא מקסימום יכול לנגב את התחת, מה שזיכה אותו בתשובה: suibian.