שירשור טריגרים

[הולכת לאי בוד]

שירשור טריגרים

בוקר טוב פורום יקר אני רוצה להוציא ממני...הגיע הזמן ! זהו, ענתי לא חזקה יותר. וסה"ר, בקשה לי אליכם, בבקשה אל תמחקו את השירשור הזה. הוא חשוב. זה דברים שאנחנו רוצים להוציא ואין לנו איפה. ומראש אני כותבת שירשור טריגרים בנושא, כדי שאם זה קשה למישהו שלא יכנס. אז אני מתחילה אני שונאת אותי || מעולם לא אהבתי את עצמי. מעולם לא ידעתי איך אוהבים אותי. מעולם לא קיבלתי אהבה וחום בבית. יש ימים שאני נמנעת להסתכל במראה. יש ימים שאני עוברת ליד המראה ומקללת. יש ימים שאני עוברת, מסתכלת, בודקת טוב טוב, את הפנים, את העיניים. הירוק הפך כבר לירוק עכור. המבט חלול לגמרי. מסביב לעיניים קמטים. כל יום כזה של עצב מוסיף לי עוד קמט קטן. בסוף אני אהיה זקנה ומקומטת כולי. אם אני אגיע לסוף הזה. יש ימים שאני עוברת,מסתכלת,ויש בי רצון עז לפוצץ את המראה. ואז לקחת רסיס ממש גדול של מראה, גדול וחד, ולנעוץ אותו עמוק בלב. חזק. עד הסוף.

 

[ELP]

../images/Emo23.gif

אני אוהב אותך יהיה טוב מתוקה. עמוק בפנים את יודעת שיהיה טוב!

ענק

 

[מתנה משמיים]

לנתי ../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif

בהמשך למה שילי כתב לך, כתבת אתמול ואני גם יודעת מנסיון שכשאתה במצולות של יאוש כלום ושום מילים של חיבה ודאגה לא נכנסות פנימה, אבל אני רוצה שתדעי, שאת אדם כל כך מקסים שיתכן ומתוך הצער וההרס העצמי שצצ לו לפעמים אצלך אינך רואה את התכונות שלך המבורכות שאחרים רואים אצלך, לכל אדם יש תפקיד בחיים, יש שליחות שלשמה הוא כאן, את אוהבת לעזור לאנשים גם כשאת שקועה בהכי חרא שאפשר, וכשפגשתי אותך ראיתי בחורה צחקנית, דאגנית, עם המון המון רצון לעזור, פקחית בצורה מדהימה, שמבטלת את עצמה וצרכיה למען רצונם ואושרם של אחרים, כולנו סוחבים איתנו חבילה, יש קטנה, ויש גדולה, לכולנו כאן יש סבל שמתוכו אנחנו יוצאים לעולם, אצלך הסבל רב, ואם לא היית רוצה לשנות אותו לא היית כאן, את כל כך מודעת ורגישה לסיבלם של אחרים, אנא לכי למטפל מוסמך שיעזור לך לתפקד כרגיל ללא ייסורים בזמן שאת לוקחת את הכדורים, הצילי את עצמך קודם שאת מצילה אחרים, העולם וצרותיו יחכו לך קצת, בעצמך את אומרת שמצב רוחך משפיע על עדן, אם אינך רוצה ללכת לפסיכולוג ואת כבר חושבת שהכל חסר טעם וחבל על הזמן, תעשי את זה לפחות בשבילה, ושתיכן תרווחנה בסוף, אף אחד לא אמר שאם חייך היו ככה עד עכשיו הם גם צריכים להמשיך בתבנית הזו, אם התחלת את הטריגר הזה סימן שאת כן נמאס לך ואת כבר רוצה שמשהוא ישתנה, אבל רק את, מתוך החרא יכולה לצאת ולשנות, איספי את עצמך, נסי בשארית כוחותייך לקבוע עם מטפל, שני את חייך, חבל עלייך, חבל על עדן, אתן יכולות להיות מאושרות, להיות מאושר זו לא מילה גסה, וזה לא בשמיים, זה כאן, מחכה לך, רק רבק, קחי את זה, זה מגיע לך !! אוהבת אותך ענתי, קיראי שוב לאט את מה שכתבתי לך - הפנימי- תחשבי על זה, אל תחפשי סיבות למה לא, חפשי סיבות למה כן.

 

[הולכת לאי בוד]

תודה ../images/Emo42.gif

כן עמוק בפנים אני יודעת שיהיה טוב כרגע קשה לי לראות איך זה קורה אבל זה חייב לקרות. עם כל ההרס העצמי שנורא גדול עכשיו, החלטתי כמה החלטות חשובות: א. לא לעשות שום מין מזדמן-גם לא בשביל טיפת חום. ב. אני יודעת איזה חום אני צריכה-והיום אני הולכת לאמא לבקש אותו ממנה. ג. ללכת לרופאה להתייעץ אולי צריך להחליף כדור. שיחות...לא יודעת עדיין.

 

[מתנה משמיים]

היי נתיייייייי ../images/Emo13.gif

וואללה, מה שכתבת עשה אותי מאושרת ומחייכת סוף סוף ובתוך כל האיכס שאני שקועה בו הפצעת לי קרן אור. תודה שענית, תודה על התובנות שלך, תודה שאת את, מקווה שיהיה טוב אצל אמא, וגם אם היא לא תייכף תחבק ותיפול לזרועותייך, הביני אותה, גם לה גאם נשבר בוודאי הלב לראות אותך ככה, וגם אם היא תהיה עצורה טיפונת מתוך מגננה- קחי אותה בצד, בשקט, בלי שאפחד רואה, ותגידי לה את כל מה שרובץ עלייך, אם היא תדע שהיא הגורם העיקרי לעזור לך היא תיפתח יותר, ואני בטוחה שתצאי ממנה היום עם יותר רגיעה ממה שתכנסי, קחי את עצמך באיזי לאט לאט כמו שאת לוקחת אותנו, שינויים לא באים תייכף, אבל הם יבואו, אם את תזמי אותם, להחליף את הכדור- רצוי, וכמה שיותר מהר שלא יהיו לך כאלה תנודות קיצוניות, ושטן של הרס עצמי, אחר כך כשתרגישי מוכנה, תלכי כבר לבד לשיחות, הצורך יבא לך לבד אחרי שתיישרי קו עם הסביבה, בעבודה כבר את יודעת שיהיה בסדר, עכשיו עם המשפחה, והכדור, אחר כך שיחות, פרה פרה.. שיו איזה יופי של יום עזרת לי לראות. אוהבת אותך, ומאמינה בך, כמות שאת- מותק של בת אדם

 

[הולכת לאי בוד]

אמא...אוהוהוהו אמא....

הלכתי היום מהצהריים לאמא, למרות שזה יום שישי ויש את האטרף של הבישולים והנקיונות. כשהיא ראתה אותי היא אמרה שרזיתי. הייתי אצלה בשבועיים האחרונים אולי פעמיים. אמרתי לה כן אני יודעת. אני לא אוכלת טוב בתקופה האחרונה. היא שתקה. אמרתי לה אמא תסתכלי עליי. הסתכלה. איך אני נראית לך ? *רגיל רגיל ? *כן רגיל אבל הרגע אמרת שרזיתי ואני אומרת לך שאני לא אוכלת טוב... אני ממש ממש לא רגיל. אני על הפנים. *שתיקה (תגידי משהו סעמק תגידי משהו כבר) אני רוצה ללכת ביום ראשון לרופאה, לראות אולי צריך להחליף כדור *אני חושבת שהחברים האלה שלך מהפורום זה מה שגורם לך לנפילות אה ? אה ?!@?!?@? (בלב-את בכלל יודעת מי החברים האלה ? את יודעת שהם היחידים שאיתם אני יכולה לדבר על הכל ? את יודעת שהחברים האלו באו לפני שבועיים וניגבו לי את הדמעות ? וליטפו אותי ? ונשארו איתי בלילה ? והביאו לי אוכל ? את לא יודעת....) סיימתי את כל האפיזודה הגועלית הזו בזה שלקחתי את עדן לחדר ילדותי, עם מלא צבעים וניירות צביעה ומספריים, וישבתי איתה ועשינו יצירות (יצירות עלק), ועל כל יצירה מוגמרת סחטתי נשיקה ענקית וגדולה. אז זו אמא. אמא שלי בהדחקה היסטרית. אני לא רוצה לשנות אותה. אני לא יכולה לשנות אותה. חשבתי לבקש ממנה חיבוק. להגיד לה שאני צריכה. אבל התגובות שלה ביאסו אותי לגמרי. חזרתי בזנב מקופל בין הרגליים. מכם אני לא מתביישת לבקש חיבוקים.

 

[הולכת לאי בוד]

וזה לאמא שלי

אמא, שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי לאן אברח לאן אילו יכולתי הייתי שוכחת איך באתי לכאן אמא, לא אוכל להימלט מכישופך, עיניי חשכו פתאום. אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום. אמא, הו אמא איך בדמי בעמקי נשמתי דעתך נחושה. אמא, הו אמא את וגם אני,בשנאה באהבה,בין כוח לחולשה אמא איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי, אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי. אמא, אין לי בית בחדרי במיטתי ואין לי מנוחה. אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה. אמא, את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב, אילו יכולתי הייתי רוצה להודות לך עכשיו אמא....אוהוהוהו אמא

 

[ELP]

../images/Emo7.gif../images/Emo23.gif../images/Emo24.gifמרגש

 

[הולכת לאי בוד]

כן...וריקי גל שרה מאוד מרגש ../images/Emo23.gif

 

[דוקרת האשכוליות]

../images/Emo23.gif

אנשים בד"כ שונאים ופוחדים מהזקנה עצמה. הם לא אוהבים את הקמטים שמתחילים לצוץ אני אוהבת קמטים,בכל קמט,כמו צלקת-יש סיפור. ואת יקירתי,את הבנת בהודעה קודמת שפתחת כבר,את הבנת איפה את נמצאת הבנת בבירור איפה את ועכשיו,אני לא רואה את השרשור הזה בתור טריגר. אלא בתור שרשור של חיפוש אחר פתרון אם תקראי אותו כמה פעמים,את תראי את עצמך מחפשת את הפתרון. כן,תנפצי את המראה. הגיע הזמן לנפץ את המראה הזאת ולקנות אחת חדשה תני לעצמך לפתוח דף חדש המראה החדשה עדיין תהיה תקועה על הקיר של המראה לשעבר אבל היא חדשה,הקיר מאחוריה-ומהווה רק זכרון. את לא חייבת להסתכל במראה,כל עוד את יודעת שאת שם. ואני מסתכלת עליך,על העיניים החמות שלך שמכילות ירוק וחום,אמא אדמה

ואני מסוגלת עדיין להבחין באותה ילדה קטנה,שרצתה שמישהו יחזיק לה את היד בזמן שהיא עוברת את הכביש. באותה הילדה,שרוצה שאמא תחבק אותך מגיע לך חיבוק מאמא חיבוק גדול,חם,שיבוא מכל הלב כי כמו אחיך,היא אוהבת אותך היא לא יכולה שלא לאהוב אותך אני לא מכירה את אמא שלך,אבל אולי היא איבדה את המגע הזה עם בני אדם בדרך? את צריכה אותה-והיא צריכה אותך

ושתיכן צריכות את החיבוק הזה ואני שמחה שאת הולכת לבקש אותו ואני אשמח אם תשברי את המראה ותני חדשה ו.. הכדורים זה עסק שאני לא מתמצאת הרבה,אבל שמעתי שאהבה זה הסטלה הכי טובה שאפשר לקבל ואם הוא רופא ולא נשוי,זה סטלה טובה ובריאה

אוהבת אותך חזק שמחה שנתת לי להשאר איתך

אוהבתתתת!!!

הדר

נ.ב-לכל ציור יש סקיצה-אפילו אם היא בראש וכך גם,אחרי כל ציור-יבוא דף חדש

בחיים אסור להשתמש במחק,אלא רק לעבור על הכל בשחור ולעשות שזה השתלב עם הדף

 

[הולכת לאי בוד]

כפרה ../images/Emo23.gif

את מדהימה אותי, מדהימה שאין לך מושג. תודה תודה על הכל, על המילים שלך, על האהבה שלך. האמת, לא משנה איך אקרא לזה, אני מרגישה שאני רוצה לשחרר ממני את הכל, את כל המחשבות הנוראיות שכלואות שם בפנים, ולהשתחרר מהן אולי בעזרתכם. לגבי אהבה, אוקיי, אני באמת חושבת שאני צריכה קודם לאהוב את עצמי ולהאמין בעצמי, אחרת אמשיך לעשות התפשרויות ולבחור כל מיני כאלה שהסביבה לא מבינה מה אני עושה איתם, ורק אני יודעת שזו פשרה. הדרי, תזכרי שלא משנה מה קורה איתי, אני תמיד פה עבורך, וזה בשביל להמחיש לך: וגם אם הייתי בצד השני של העולם ואת היית פה, גם אם לא יכולתי להציל אותך מכולם, הייתי מנסה לבוא. וגם אם לא היה לך כלום, אפילו לא את עצמך, הייתי בא להציל להציל אותך אפילו ממך. אז תזכרי שאני פה תמיד עבורך

 

[דוקרת האשכוליות]

../images/Emo23.gifאוי.. אוי!! .. כמה שאני..

אוהבת אותך

אוהבת אותך.. סוף כל הדרך! אני שמתי לב לדברים בפורום הזה רושמים הודעות,ושמים את הבעיות שלו כאילו בחלון ראווה,שכולם יראו מתחת לבעיות רשום "תקשיבו לי,תגיבו לי,תייעצו לי..תבינו אותי" בסופו של דבר אלו שהציגו את הבעיות בחלון הראווה עוברים ובוהים יחד עם כל האנשים בבעיות שמוצגות ושוכחים להבין להגיב ולהקשיב לעצמם.. הם שוכחים להחליף את הבעיות שבחלון הראווה,ונשארים לבהות בו. ואת מתוקה,לא כזאת את מקשיבה לעצמך,את מבינה את עצמך-וזה הכל מאהבה. את תכף תחליפי את החלון ראווה שלך והכל יעבור למחסן ובחלון הראווה החדש,יבואו דברים אחרים אולי מתוקים יותר.. אולי לא. אבל יבואו

אוהבת אותך

 

[ניאו30]

ענת,הרבה פעמים אני מרגיש כמוך

בקשר למראה,והרצון לנתץ אותה. אני רוצה פשוט להכנע למציאות,לאבד את התקווה לאבד את היכולת לחלום,את היכולת לדמיין,את היכולת להרגיש ללא יכולת להראות את זה לאחרים,רוצה להפסיק לחיות בעולם הביניים הזה בין החיים למוות-להחליט פעם אחת לאן אני שייך כי אני לא יכול כבר יותר,לא יכול ללבוש את מסכת הצחוק היומיומית שלי,להראות שכלפי חוץ הכל כאילו כל כך טוב,כל כך מאושר,ומבפנים להרגיש איך אני נשבר לחתיכות,לרסיסים,כבר לא נשאר ממני כלום,חוץ מרסיסי אשליות,רק חתיכות קטנות,ואז שאני נשבר כל כך הרבה פעמים,אני רק רוצה לברוח מהעולם הזה ולהעלם,והאמת היא שלא חשוב מה שאני רוצה,זה קורה לי בצורה טבעית גם שאני לא רוצה. איך הגוף שלי בוגד בי פעם אחרי פעם,שלא לדבר על אלוהים,אם הוא קיים. אני כל כך רוצה להאמין שהוא קיים,לא בהכרח זה הדתי,אלא זה שאתה נושא אליו את תפילותיך הקטנות,מישהו שם למעלה שמכוון את הדברים. כי לי זה קשה להבין,אפילו שמנסים לחשוב שיש סיבה לכל דבר,אני כבר לא מבין כלום,אבל אני כל הזמן מתפלל לו שכבר יפסיק לי את הסבל פעם אחת, שייתן לי קצת מנוחה מהעבר,שייתן לי קצת איזה סימן שזה ישתנה מתישהו, אבל כל מה שיש לו לתת לי זה רק תקוות,חלומות ואשליות. בבקשה,אלוהים,אם אתה שומע אותי,ואם אתה קיים,בבקשה תעזור לי...רק פעם אחת תיתן לי איזה סימן שיש לי עוד תקווה בעולם הזה,ולא רק בחלומות שלי, אלא במציאות,כי אני כבר לא יודע איך להתמודד איתה אז אני מעדיף פשוט לברוח לעולמות אחרים,אבל אין לי לאן לברוח יותר,אני בבית הכלא שקרוי החיים שלי,שהם לא בדיוק כאלה אלא משהו כזה בין החיים למה שבא אחרי זה.בבקשה,תציל אותי,ואל תברח ממני כהרגלך...בבקשה...

 

[הולכת לאי בוד]

ניאו ../images/Emo39.gif

הלוואי וישמעו לתפילות שלך שתרגיש טוב ותפסיק לשים מסיכה.

 

[ניאו30]

היי ענת,שאלה לי לך,אולי לאחרים כאן

אני מרגיש כרגע שאני בדכאון מאוד עמוק,מאוד מתמשך, וזה גורם לי להתעסק יותר מדיי ברגשות השליליים,בפסימיות שבתוכי. אני יודע שיש לי המון חלקים שהם לא כאלה,והצחוק שאני צוחק הרבה פעמים יכול להיות גם מאוד אמיתי,אבל ככה זה שהרע משתלט על כל הטוב. אני מבין כרגע,שמנקודת מבטי אני לא רואה הרבה דברים,כי אני שקוע יותר מדיי עמוק בכל הדברים והמחשבות הרעות האלו. אני רוצה לצאת מהדכאון זה,רוצה מאוד,אבל אני לא מצליח בעצמי. רציתי לשאול אותך,או מישהו אחר אם יש לו משהו להגיד אני גם כמובן אשמח לשמוע,איך לדעתכם אפשר לצאת מזה?האם הדרך היחידה היא פסיכולוג או סמכות מקצועית אחרת?...יש לי קצת בעיה בתחום הזה,אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי לצאת מזה,אז אולי אני צריך להיות פתוח לקבל גם את זה. אני רק רוצה לצאת מזה,ולא חשוב איך. אני צריך עזרה,אבל לא יודע בדיוק איזו תתאים לי. אני ישים פה שוב שיר שמאוד מדבר אליי,ומתאר את הרגשתי בימים אלו: לאורך הים/עפרה חזה ------------------ "תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות תגיד לי למה אין אמת רק הזיות אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם תגיד לי איך עם המוות אתה חי מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת וזה שנעלם, האם יחזור או כבר מת?!. תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איך..."

 

[ליאנה ריי]

חבוש ../images/Emo61.gif ובוא איתי ל-../images/Emo160.gif

אני מבטיחה לך שזה אפשרי.

יש לי את הסמכות. נמרוד יקר, דיכאון - גם אני הייתי שם (ברמות גבוהות). אפילו יותר מזה: אותה תקופה ארוכה שנמשכה שנים יקרות ורבות, נטיות אובדניות, נסיונות אובדניים, פגיעה עצמית, הרס עצמי...מגיל קטן מאוד כבר הרגלתי את עצמי לברוח לדיכאון, להרס עצמי, לאובדן. הייתי אצל פסיכולוגים, פסיכיאטריים, אפילו אושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי. שום דבר לא יצא מזה. אתה יודע מה הדבר היחיד שעבד? (שאני בטוחה שיכול לעבוד אצל כל אחד) ההחלטה שלי לצאת למסע (קשה וממושך) אל החופש ואל האושר להיפטר מכל הדיכאון והאובדן, ליצור את היכולת להיות מאושרת ולהצליח להתמודד. התחלתי את המסע הזה לפני שנה בערך. היום אני יכולה להגיד שעשיתי עבודה טובה (עד כה, ועוד ממשיכה). כבר מעל לחצי שנה שלא פגעתי בעצמי באף דרך (ואני מדברת על כך שלפני כן כל שני וחמישי הייתי מלאה בחתכים בגוף, לא ישנה, לא אוכלת...כל חודש-חודשיים הייתי בבית חולים...). אני מתפקדת, אני מצליחה להתרכז בלימודים, מצליחה לזכור דברים. היחסים עם הסביבה שלי השתפרו, אני אוהבת לחיות. והערך של כל רגע מאושר אצלי הוא פי כמה מאושר של אדם שלא ידע כאב ברמות כמו שאני חוויתי. אני מעריכה את החיים, מעריכה את הקיום שלי ושל אנשים אחרים. סלחנית יותר כלפי עצמי והסביבה... ועוד הרבה. העניין הוא, שאל המסע הזה אני יצאתי לבד - ללא פסיכולוגית, ללא פסיכיאטרית, ללא תרופות (לא לוקחת אפילו אקמול). אני חווה עוד רגעים קשים, אבל הרבה פחות ואני גם יודעת להתמודד איתם בצורה טובה יותר וחיובית יותר. ההחלטה הנחושה שלך היא מה שיוציא אותך מהדיכאון.

 

[הולכת לאי בוד]

אני מעריצה אותך ריי ../images/Emo98.gif

תמשיכי ככה ילדה את אלופת האלופות את יודעת שיש רגעים קשים שזה בלתי נמנע אבל עשית את הדרך הזו לבד. ואת צודקת לגמרי - ההחלטה הנחושה היא מה שמוציא מהדכאון. למרות שזה נשמע מעוות, לפעמים ההרגל הוא כל כך נוח, אנשים מתמכרים לדכאון המחורבן הזה, וראיתי את זה מקרוב. כאילו, אני בדיכאון, תניחו לי, אני לא מתפקד, לא עובד, וכל החארטה בארטה הזו. אנשים, זה החיים שלנו. זה הזמן שלנו לחיות. ומגיע לנו להנות מכל רגע פה. אין שום סיבה שנסבול. יאללה יאללה להתחיל להתעורר !!! (אגב להתעורר גררתי את עצמי היום למקלחת אחרי ש...נו טוב אני לא מתביישת מכם, שלושה ימים לא התקלחתי, הרגשתי ממש ג'יפה כבר, ועכשיו אני רחוצה וממורקת עם קרם גוף ריחני.) הדברים הקטנים האלה, יכולים לחולל פלאים. בהצלחה לכולנו.

 

[ליאנה ריי]

../images/Emo150.gifרק עושה את העבודה...

את צודקת. אנשים מתמכרים לדיכאון - מתוך הרגל, מתוך נוחות, בגלל שזה מה שהם יודעים לעשות. אני זוכרת את התקופה ההיא, אפילו כשהיה לי טוב ושום דבר לא קרה רציתי למות. זה היה משהו כמו:"ואוו, איזה בוקר יפה, הכל טוב, הציפורים מצייצות, השמיים כחולים - טוב, להתאבד". ואני עוד מחזקת את דבריך - אין סיבה שנסבול. כשנתחיל להנות ממה שאנחנו עושים, דברים יראו אחרת. מה שאולי הרבה אנשים לא קולטים זה שבהחלט ניתן לשלוט (ואפילו לרוב רצוי) על הרגשות והמחשבות. לא חייבים להרגיש רע, לא חייבים להיות עצובים, לא חייבים להיות פסימיים, לא חייבים להיות מיואשים - אפשר בהחלט לבחור אחרת. אז יפה שבחרת להרגיש טוב ונכנסת למקלחת להתרענן. דווקא אני מעריצה אותך, על ההתמודדות היום יומית שלך עם אחריות כה גדולה כמו גידול ילדה ומקור פרנסה. זו אחריות כל כך גדולה, כל כך חשובה. ואת מבצעת אותה למרות כל הקשיים שלך! כמו אישה מאוד גדולה וחזקה. את מהווה דוגמא ותקווה.

 

[ניאו30]

תודה ,קוריני...../images/Emo39.gif...מילים נכונות

 

[הולכת לאי בוד]

ניאו ../images/Emo24.gif

אתה מרגיש אז אתה יודע. אם אתה מרגיש אז סימן שבאמת מה שקורה זה דיכאון עמוק ומתמשך. לגבי פסיכולוג,אני ממש לא נגד, אבל חוויתי אכזבות בעבר. וזה נורא, כל פעם להיפתח בפני מישהו זר, לסמוך עליו, לתת בו אמון, להתחיל לספר ולספר ובסוף להרגיש עדיין לא טוב. אבל זה לא אומר שצריך להתייאש. מה שאני מציעה זה שתי פגישות מקסימום-כדי לראות אם יש כימיה. וכימיה זה דבר שאתה יכול להחליט עליו כבר ב-5 הדקות הראשונות. זה מה שקרה לי עם מטפלת אחת, שבאמת באמת בזמנו, היתה איתי במשבר הכי חזק, בנסיון התאבדות, באישפוז, ואחר כך יד ביד הראתה לי את הדרך לקבל החלטות נכונות (אחת מהן היתה להתגרש). אתה יכול להיכנס גם לפורום פסיכולוגיה (אותנטית דיברה איתי לפני כמה ימים ואמרה שיש שם קישורים לכל מיני סוגי טיפולים). אני אישית מאמינה שכל אחד צריך לדבר. הרי אנחנו כל כך מורכבים ומכילים בתוכינו המון פרטים, וכל זה צריך להיות מנותב לאנשהוא החוצה, אחרת החור הזה בבטן הולך וגדל. בגלל זה גם הייתי בעד לפתוח קבוצה משלנו, כי נראה לי שזה דבר שכולנו צריכים, לדבר - ולדעת שהאנשים שאתה מדבר איתם הם אנשים כמוך, שלא ישפטו אותך לא משנה מה תגיד. בלי שום קשר, כי אני יודעת שאתה נגד תרופות, קראתי קודם תחקיר באיזשהוא מגזין בריאותי לגבי תרופות-ואני רוצה להביא לכם פה את הנקודות החשובות: 1. נוגדי דיכאון ממשפחת SSRI (למעט פרוזק-אבל נניח סרוקסט וכל המשפחה של הפרוזק) מתאימים למי שלוקים בדכאון קל. 2. אורך הטיפול המינימלי בתרופות SSRI הוא כשנה, לרוב מדובר בשנתיים לפחות. (אני אישית לוקחת אותם כבר כמעט 4 שנים ואני לא מקרה של דכאון קל-לכן אני רצה ביום ראשון לרופאה). 3. תרופות ממשפחת ה-SSRI מפורסמות בכך שאפשר לכאורה להפסיק את השימוש בהן מתי שרוצים. אלא שעפ"י ארגון הבריאות העולמי, התמונה מורכבת יותר. בסקר שערך הארגון נשאלו רופאים אילו תרופות לדעתם קשה יותר להפסיק. במקומות הראשונים כיכבו דווקא תרופות SSRI. 4. עפ"י דבריו של אחד הרופאים בתחקיר, הרבה פעמים רופאים הולכים לאיבוד ולא יודעים מתי התרופות לא יועילו, ובמקום להפנות את החולה לתרופה אחרת ונרחבת יותר, נותנים לו תרופה מאותה משפחה, לפעמים גם שלוש ארבע ואפילו חמש פעמים. 5. אותו רופא אומר בפירוש שהוא לא מכיר מחקרים שהראו יעילות התרופה בדיכאון בינוני או קשה, שכ-40% מהלוקים בדיכאון סובלים ממנו. את העובדה הזו אין לחברות התרופות עניין לפרסם. עוד כמה עובדות: *שני שלישים מהמדוכאים הם בכלל מדוכאות-ובהתאמה-60% מצרכני הפרוזק הינם צרכניות. *גופן מייצר פחות סרוטינין והן רגישות יותר לשינויים ברמתו בדם. *דיכאון וחרדה מתגלים גם כשחסרים כימיקלים אחרים במוח, ולרופאים אין דרך לקבוע מה הבעיה אלא באלימנציה. *יש חשיבות למעקב וביקורת הדוקים אחר המטופל, לפחות בתקופה הראשונה למתן התרופה. *מטופלים שאינם זקוקים להעלאת רמת הסרוטנין בגופם ובכל זאת ישתמשו ב-SSRI יחושו עמימות,אדישות,ניתוק רגשי,ישנוניות מוגזמת מאוד או לחלופין פגיעה קשה באיכות השינה. *חולים בעלי הפרעת חרדה קיצונית עלולים לסבול דווקא מעלייה ברמת החרדה. וניאו, השיר הזה בשבילך, למרות שאני לא סובלת את הזמרת: "בוא נפזר את מסך הערפל בוא נעמוד באור ולא בצל, עד מתי נמשיך לברוח אל משחקים של כוח, מותר לך לבכות לפעמים, כשמשהו נשבר בך בפנים. ספר לי קצת על רגעי הפחד קל הרבה יותר לפחד ביחד וכשרוחות קרות יסערו בחוץ אשלח בך אש חמה, יום אחד אולי תפסיק לרוץ בין הצללים, בנשמה. בוא נפזר את מסך הערפל, בוא נעמוד באור ולא בצל, עד מתי נמשיך לברוח אל משחקים של כוח ? מותר לך לרעוד לפעמים כשמשהו נפלא קורה בפנים ספר לי קצת על רגעי האושר עד שיעלה עלינו הבוקר אז אנחנו פה איתך ניאו, עוברים אותו דבר, כל אחד בדרכו. אני חושבת שאם נספר יהיה קל יותר.