שיקום וטיפול - מה דעתכם?

[אבי חברוני]

שיקום וטיפול - מה דעתכם?

בקשר לנושא שעלה כאן בתוך שרשור, משרד הבריאות עושה הבחנה בין שיקום לבין טיפול. שיקום, לתפיסתם ככל שהיא מוכרת לי, הוא בעיקר עבודה על ADL, כך שניתן להעריך אדם כ"משוקם" אם הוא מתקפד בצורה סבירה בתחומי ה ADL. טיפול הוא מה שאנו מכירים שנעשה בחדר הטיפולים ועשוי לכלול התייחסות למגוון תחומי חיים, כולל עבודה רגשית. לתפיסתם מסגרות שיקומיות אמורות לעסוק בשיקום, ודייר שצריך טיפול אמור לקבל אותו במרפאות לבריאות הנפש. הטענה היא שאין דרך למנוע מעבודה שיקומית מ"להתדרדר" לטיפול ואין זה נכון לעשות זאת. מנסיוני, כשנושא זה עולה בדיונים מולם הוא הופך לויכוח נוקב. מה דעתכם?

 

[עוסית1]

כפי שאני מבינה את המושג שיקום

בהוסטל לפגועי נפש, הכוונה היא לשיפור מיומנויות תפקודיות שונות בתחומים של היגיינה אישית וסביבתית, חברה, תעסוקה, לימודים (כל אחד לפי צרכיו). אני רואה בטיפול כלי בעזרתו ניתן להשיג מטרה זו. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלדיירים בהוסטל בעיות רגשיות רבות בנוסף לתחושת דחיה, דימוי עצמי נמוך , ניתוק ממשפחה וחברים, איבוד עבודה, איבוד זהות מקצועית ועוד.. והעבודה איתם סביב נושאים אלה חשובה לא פחות ולדעתי אף מהווה בסיס חשוב לשיקום. נראה לי שבשיחות עם הדיירים יש מקום לשלב טיפול ושיקום בהתאם למקום בו נמצא הדייר בחייו, בהתאם לצרכיו ולנושאים אותם הוא מעלה. חלוקה דיכוטומית בין טיפול ושיקום אינה נכונה לדעתי והם צריכים להיות שזורים זה בזה כשהיחס בינהם משתנה בהתאם ליכולתיו של הדייר.

 

[n o a m 2 8]

מסכימה עם כל מילה

גם אני עובדת בדיור קהילתי, ואין ספק שתחום האחריות של העובד הסוציאלי השיקומי הוא בהחלט נרחב,ואינו מתייחס רק לתיפקודי ה-ADL שלו. למעשה, כל שנה משרד הרווחה שולח דו"ח ("שיטת הרף") לגבי כל בוגר בדיור, אותו העו"ס וצוות הדיור ממלאים בהתאם לתפקודי ה-ADL שלו וכן מושם דגש נרחב לגבי מצבו הרגשי-התנהגותי-משפחתי (בהתאם לזאת, מרכיבים תוכנית שיקומית-טיפולית) צריך לזכור גם שתפקוד הרבה פעמים מושפע ממצבם ומקומם הרגשי של הדיירים ולהיפך וכדי לעבוד על האחד, צריך לגעת באחר. אין ספק שלפעמים זה אומר שצריך להפנות לאיש מקצוע מתאים: פסיכולוג, פסיכיאטר וכו' ולפעמים אנו עושים את העבודה: שיחות פרטניות, שיחות עם המשפחה יש גם מקום לעבודה קבוצתית יש מקום נרחב להדרכה של הצוות בקיצור, עולם ומלואו ויצירתיות לשמה

 

[אבי חברוני]

מאחר ורוב העובדים חושבים כך

אני תוהה מדוע נמשכת ההתעקשות להפריד בין שיקום לטיפול, ולדרוש להמנע מטיפול.

 

[עוסג]

טיפול מחוץ לחדר הטיפולים

אבי, כמה צדקת כשכתבת לי, בעניין ההוסטל, ש- 80% מהטיפול נעשה מחוץ לחדר הטיפולים. לדעתי, העבודה הטיפולית המשמעותית עם נפגעי נפש נעשית ביום יום, תוך כדי העבודה השיקומית, וכלל לא ניתן להפריד בין השניים. מנסיון שלי עם מרפאה לבריאות הנפש, עבודה פסיכואנליטית עם נפגעי נפש מחטיאה את מטרתה. לעומת זאת, בעבודה השיקומית, כשהיא נתמכת בשיחות ובעבודה קבוצתית ניתן להתייחס לארגון אישיות, לתמוך באינטגרציה של האני, להביא להעצמה ותוך כדי כך לשפר את התפקוד. כמובן שלשיפור התפקוד השלכות על התקדמות הטיפול וחו"ח.

 

[אבי חברוני]

שוב מסכים איתך ../images/Emo13.gif

והעבודה בהוסטל הביאה קלינאי כמוני (לשעבר) לפתח צניעות ולהכיר בחשיבות של עבודה "שחורה" כגיבוש תוכנית מקלחות שבועית, לארגון של הדיירים שלי.

 

[עוסג]

טיפול בשיקום

אבי שלום, אהבתי את התגובה (ואת הצניעות) שלך. הנסיון המשמעותי שלי בעבודה היה יותר בתחום החברתי (גם עם מבוגרים וגם עם נוער) ולמדתי שלמודלינג ולמערכת הקשרים שאנו בונים (קשרי מדריך/מטפל - מטופל יש משמעות טיפולית, שמקרינה, עם עבודה קבוצתית מתאימה גם על הכישורים החברתיים.

 

[swguy]

כמה מחשבות...

מניסיוני הקצר במסגרת דיור מוגן עולות בי כמה תגובות לעניין: 1. אכן ההבחנה בין "טיפול" (50 ד' בחדר וכו') לבין ה"מסביב" ("שיקום") שגויה מיסודה. אין הבנה מעמיקה של נפש האדם לצורך קביעת מטרות? אין שימוש בכלים טיפוליים לקידום האדם? אגב "הכלה והחזקה" - ה"שיקום" הוא לא בעצם מסגרת טיפולית כוללנית לאדם עם חסכים ראשוניים? 2. הפיצול שנוצר - "טיפול" בתב"ן/ "שיקום" במסגרת הדיור ועוד מבלבל את המערכת ויוצר עודף תפקידים (יותר מדי טבחים במטבח מקדיחים את התבשיל) - אנשי המקצוע לעיתים מבולבלים מהסידור הזה אז מה ירגיש דייר המתמודד עם סכיזופרניה או הפרעת אישיות קשה?.... כל רעיון העבודה הסוציאלית היא האינטגרציה בין כל תחומי החיים ושיפור תפקוד האדם בכל משלבי היום-יום...

 

[עוסג]

אוי ואבוי...

כמה שאתה צודק. רק עכשיו, כשאני קוראת את דבריך, אני נזכרת בקושי הרב שנוצר בגלל מעורבות של כל כך הרבה "טבחים", שלא תמיד מתואמים ביניהם.

 

[אבי חברוני]

אוי ואבוי גם כן

מזל שאנחנו בשטח מוצאים פתרונות במקום ומצליחים פעמים רבות למנוע מהחבר'ה שלנו טרטור ביורוקרטי/חוסר תיאום וכולי. אני לא יודע מה היה קורה אם היינו דבקים בהבחנה העקשנית הזו בין שיקום לטיפול. עצוב שאני צריך לחשוב כמה פעמים לפני שאני מגדיר את מהות העבודה שלי, כדי שלא יחשדו בי בטיפול.

 

[עוסג]

בעצם אני לא מבינה

לא זכור לי שמישהו ניסה למנוע ממני לעסוק בטיפול. להפך, במרפאה לבריאות הנפש בסביבת עבודתי העדיפו לטפל באנשים בריאים, ונפגעי נפש התקבלו לטיפול ומעקב תרופתי. כך שכל עבודה שעשיתי איתם התקבלה בברכה.

 

[אבי חברוני]

ככל שזה אמור במעקב פסיכיאטרי

אני בהחלט מעדיף שהוא יהיה מצומצם, ושהדיירים שלי יבואו במגע עם הפסיכיאטר לעתים רחוקות ככל האפשר. אני רואה בזה חלק מההתנתקות מ"אוירת בית החולים" שאני מרגיש שמלווה אותם, וכניסה לתוך הקהילה. כאשר הרופא מגיע אלינו למעקב אני משתדל להגביל אותו לעיסוק בתחום הפסיכיאטרי בלבד, בעיקר כאשר הוא גולש לתחומים ששייכים לנו, כתעסוקה, שעות פנאי, הגיינה, משפחה, וכו'. אני מרגיש שזה נכון במיוחד דווקא על רקע ההתמרמרות שלהם על כך שהוא אינו מקדיש להם מספיק זמן, ומבחינתי זהו חלק מהמסע ממקום של תפיסה עצמית כ"חולה" לתפיסה עצמית מעצימה יותר, בה הם צורכים את שירותיו של הרופא רק כאשר הם באמת נזקקים לו ומשתדלים לבנות את חייהם הרחק מהמקום החולה.

 

[swguy]

מצד שני...

הרבה פעמים האוריינטציה הפסיכוביולוגית-רפואית של הפסיכיאטרים ללא התייחסות מספקת לאדם במכלול, כאדם - מזיקה עד מאוד. דווקא יש יתרונות בהפיכת ה"רופא" בתודעת העמיתים והמטופלים כאחד לאיש מקצוע "רגשי" ובין-אישי יותר...

 

[אבי חברוני]

חזון אחרית הימים

אם הבנתי אותך נכון. אם אתה מתכוון שכדאי להפוך את הפסיכיאטר לאיש שיקום, זו ק צ ת בעיה... פגשתי פסיכיאטרים מאד אנושיים שפחות מקובעים בהתסכלות הפסיכוביולוגית, אבל כמעט כולם יתקשו לוותר על מעמדם כסמכות המטפלת הראשונה, כאשר מדובר בנפגעי נפש. כלומר, לא בטוח שיסכימו ללמוד ממך. הבעיה חמורה יותר כאן כי גם המטופלים רואים בהם את הסמכות העליונה, וזה משמר לטעמי את תפיסת העצמי כ"חולה".

 

[swguy]

צדק רב בדבריך...

אבל חלק מזה הוא פייר כי בכל זאת ההכשרה שלהם הכי ארוכה מכל מקצועות בריאות הנפש (גם אם רובה רפואית)... לא יודע אני רוצה להגן על המקצוע שלי ולומר שאנחנו לא פחות מקצועיים אבל לאחרונה כפי ששמת לב אני קצת מתוסכל מהמקצועיות החלקית של רבים מהעוסקים במקצוע ומתוכנית ההכשרה... למרות שברור שדווקא בתחום ברה"נ עו"סים הכי נחוצים דווקא בגלל ההבדל באוריינטציה מול הפסיכולוגים והפסיכיאטרים...

 

[אבי חברוני]

ברור שהיא ארוכה יותר

הם לומדים רפואה. אצלם לא יתכן שקורס אנטומיה יהפוך לסדנת תמיכה... הם רציניים

וברצינות - ההכשרה שלהם ארוכה כי יש להם הרבה ללמוד לפני שהם מורשים לקחת אחריות על בריאותו של אדם. המקצוע שלנו כולל מלבד ידע גם התפתחות אישית, מודעות עצמית, יכולת לאינטרוספקציה, וכו'. לכן זה די מובן למה קורסים נוטים להמרח ולהפוך לטיפול קבוצתי. עם זאת, ההכשרה הארוכה שלהם עדיין משאירה אותם מומחים בתחום הרפואי - בהסתכלות הפסיכוביולוגית של האדם. הסתכלות כזו מועילה יותר במסגרות מסויימות (כמו בית חולים) ואילו בסיטואציות אחרות היא לא תתאים כפרדיגמת טיפול ראשונית, למשל במסגרות שיקומיות.

 

[swguy]

אני מסכים שההכשרה שלנו...

פחות עיניינה ב-X מידע שחייבים לדעת והיא יותר עוסקת בפרספקטיבה שדרכה אתה מבין מצבים של התנהגות אנושית והמיומנוית איתן אתה מתמודד עימה ומביא לשינוי... אבל אני מרגיש שגם את זה וגם את זה אין מספיק אצלנו... הלוואי והיה יותר למידה התנסותית, חוויתית, בדרכי לימוד חדשות, יותר יצירתיות... זה לא אשמת הסגל כמובן אלא גם אשמת חלק נכבד מהסטודנטים - הם מגיעים למן היום הראשון כש12 שנות מערכת החינוך הישראלית נתנה בהם את אותותיה: קשה להם לחשוב עצמאית וביקורתית, היצירתיות והגמישות לוקה בחסר ובעיקר הם לא אוהבים להתאמץ סתם בשביל האתגר האינטלקטואלי, הסקרנות וכו' - רק עם חייבים בגלל מבחן וכו'... הבנתי שזה המצב בהרבה מחלקות באונ' כך שזה בעיה כללית...

 

[אבי חברוני]

עניתי לך במסר

 

[עוסג]

כרגיל, אני מאוד מסכימה אתך

השאלה שלי היא באיזה אופן מביע משרד הבריאות את התנגדותו לטיפול נפשי מצד העוסקים בשיקום? אני לא נתקלתי בכך, אלא להפך, מתוך חוסר רצון של המרפאה לעסוק בכל בעצמה.

 

[swguy]

../images/Emo101.gif לעומת ../images/Emo24.gif

אני חושב שההבדל נעוץ בכך שהתב"ן בהגדרתו הוא שירות לטיפול בכלל הציבור ואין לו אוריינטציה שיקומית. בשל טבעו כמקום הכשרה "קלאסי" לפסיכולוגים קליניים ומתמחים יש בו העדפה למקרים ארוכי טווח ומעמיקים עם פונים בעלי יכולת תובנה עצמית מסוימת וכו' (מה גם שהגישה הפסיכודינאמית המסורתית "חשדנית" כלפיי טיפול תרופתי)... אני חושב שבתי חולים דווקא יותר מכוונים לטיפול (לפחות בשלב המשברי) לאנשים שמתמודדים עם הפרעות קשות, לא? לפיכך יש בפועל טיפול שהוא יותר