במה שונה חינוך לדת מחינוך בכלל?
אני זורמת עם הילדים שלי בהרבה נושאים. אתמול למשל, עם סיום שנת השמיטה, עשינו חגיגת נטיעות בחצר, שערכה שעה וחצי של בוץ, תוך כדי הטפה של הבכור שלי על בזבוז המים, כשיש בצורת, ומריבות אין סופיות על הברז. אני הסברתי לילדים שלי בתחילת שנת השמיטה, שאפילו שיש לנו חצר גדולה, היות ושנת שמיטה אנחנו לא נוטעים דבר, והסברתי להם עם בא הקיץ שעל אף שיש לנו בריכה, אנחנו לא ממלאים אותה, כי בצורת ואסור לבזבז מים. זה אותו ביצוע, רק לא אותו מקור. שנת שמיטה היא משמים, ואיסור לבזבז מים הוא מההגיון. כאשר זורמים עם הילדים, זה לא אומר שלא מחנכים אותם, אחרת היינו מגיעים לאנרכיה. זה אומר שמתיחסים לצרכים שלהם, ומתווכים בין הצרכים שלהם, למטרות שאנחנו העמדנו לנו להוביל אותם אליהן בבגרותם. אז אם אסור ליהודי לאכול טרף, יהודי דתי, או יהודי מסורתי, לא יאכל, הואיל והוא מאמין באלוקים, ויהודי חילוני, או יהודי שלא מאמין באלוקים, יאכל. אני אחנך את הילד שלי לאמונה שלי ולמותר ולאסור שלי, שתואמים את השקפת העולם שלי ושל בעלי, ושל יהודים מדורי דורות. ואם לדעתי, מריבות קולניות זה דבר לגיטימי (במיוחד בין בנים), אבל אלימות לא, אז אני אתערב רק כשזה מגיע להרמת ידים, ולא קודם, אפילו שיש הרבה אנשים שחולקים עלי. ואני אאסור בכל תוקף להרים יד, כשם שאני אאסור בכל תוקף על ילדי לחלל שבת. זה שווה ערך מבחינתי. כאשר ילדי יגדלו, אני מקווה מאוד שהם יהיו אנשים לא אלימים ואנשים דתיים, אנשים שמכבדים את העובדה שאין מים, ומכבדים את הזולת שלא מקיים תורה ומצוות, אם כי חולקים עליו. גמר חתימה טובה.
