ארחק לי משאון החיים, לנפשי אייחל מנוחה ליבי פעור, פצעו מדמם ואדע כי קרבה השעה. מי יתנני מנוחה לספור קרן אור ושלווה, לחפש מסתור במילים, למצוא נחמה. המיית ליבך בנפשי עת אשכח זעקתך שהכתה בי באלם ויכבה נרי.
אל בחופזה פעורת לב תני ואשרוך פתח ליבך מבפנים ומדור לנפשי האוהבת בית חם לאוהבים. רוצה להצית נר אהבתנו כבתחילה ולא ליסורים נידונה זו האהבה. בא אלייך וצמא לאהבתך כמו מדבר הצמא לגשם וקומי מרבצך. אל תותיריני בדד מאחור כי שמש אהבתנו נכונו לה עוד אקח נשמתי איתי,אהובה אם בכ"ז תעניני בשלילה. כי חיי הם לא חיים אהובה בלעדייך אין לי דרך ובגופי לא תפעם עוד נשימה.
הזמן הוא כגלי הים נושקים הם לאינסוף חוליים והמילים כעננים פזורים לרוח הקדים השחפים קולם נותנים כשהצדפים פזורים סביב המים נסוגים אחר עולים ומכסים אצות נעלמות צפות במים הצלולים והעיקבות בחול נחות במקומות מיותמים.
ימים חולפים. מילים שזורות בדממות שולחות אות, מביאות אות ומטפסות בסולם גנבים להציץ אל מעבר לאופק. רק שמש כתומה שקורעת מרבדי עננים מביטה אלייך ומביטה אלי וצולפת עלינו אור להגיד כי את עודך קיימת ואני עודי קיים והימים עומסים את כל שבקשנו לרצות ומותירים בתוכם מועד של כיסופים חובקים.