שיטת ה-Jimusho
חשבתי שיהיה מעניין לעשות סקירה קצרה על "מאחורי הקלעים" של עולם הבידור היפני, כיוון שזה כל כך שונה מכל מה שאנחנו מכירים. הסקירה מבוססת על סדרה של ארבעה מאמרים שכתב W.David Marx ב- Neojaponisme קישורים לסקירה המאוד מעמיקה שלו בסוף. שיטת האירגון השלטת בקביעת "תרבות הפופ" ביפן היא שיטת ה jimusho "המשרד". ג'ימושו אלו הן הסוכנויות שתפקידן לנהל את האומנים. הסוכנויות הללו למעשה "יוצרות" את הכוכבים. הסוכנויות הגדולות בונות כל פרט באומן שלהם החל מסגנון הביגוד ועד לאישיות המוצגת לקהל. כדי להבין את הכח שלהן צריך להבין שאומנם הן נקראות סוכנויות אומנים אבל בשונה ממה שאנחנו מכירים במערב שם האומן בוחר את הסוכנות כדי שתייצג אותו תמורת אחוז מסויים מההכנסות שלו, והוא רשאי להחליף סוכן בכל עת, ביפן האומן הוא למעשה salaryman לכל דבר ועובד תמורת משכורת חודשית. בתמורה למשכורת האומנים מוותרים על 100% מזכויות היוצרים, מההכנסות שלהם מהופעות בטלוויזיה, מההכנסות מהופעות וכו' וכו'. המשכורת החודשית מתחילה נמוך מאוד וניתן לשאת ולתת עליה כל שנה. למרות זאת, עדיין, הרבה אומנים רווחיים מאוד לא מצליחים להגדיל את הכנסותיהם באופן שתואם את תרומתם לג'ימושו. אם כן, למה אומנים שמרוויחים הרבה בשביל הג'ימושו שלהם לא עוזבים לג'ימושו אחר? בגלל שיש הסכם לא כתוב בין הג'ימושו השונים שאומן שעוזב ג'ימושו נכנס ל"רשימה שחורה" ולמעשה מקפיאים אותו. הוא לא יצליח להשיג הופעות בטלווזיה, השמעות ברדיו, לא יוכל להשתתף בדרמות, הוא פשוט יעלם מהנוף. כאן צריך להבין שהג'מושו למעשה שולטים הן בטלוויזיה, הן במדיה הכתובה והן בשוק המוזיקה בזכות העובדה שכל הזכויות נמצאות אצלהן. כדי להשיג אישור לשימוש בשיר בפרסומת, כדי שאומן מסויים ישתתף בתוכנית בידור, בדרמה או בפרסומת, הכל כרוך באישור הג'ימושו. מה המשמעות של כל זה לשוק הבידור היפני? הג'ימושו מעוניין ברווח. לא באומנות. הם מעדיפים אומנים שיהיו "ילדים טובים" ומיין סטרים, שתהיה להם תדמית ציבורית טובה, כדי שיוכלו להופיע בפרסומות ושכולם יאהבו אותם. התוצאה היא שלאו דווקא האומנים המוכשרים ביותר הם המצליחים ביותר. למי שהגיע עד הלום, מקווה שהיה מעניין.
חשבתי שיהיה מעניין לעשות סקירה קצרה על "מאחורי הקלעים" של עולם הבידור היפני, כיוון שזה כל כך שונה מכל מה שאנחנו מכירים. הסקירה מבוססת על סדרה של ארבעה מאמרים שכתב W.David Marx ב- Neojaponisme קישורים לסקירה המאוד מעמיקה שלו בסוף. שיטת האירגון השלטת בקביעת "תרבות הפופ" ביפן היא שיטת ה jimusho "המשרד". ג'ימושו אלו הן הסוכנויות שתפקידן לנהל את האומנים. הסוכנויות הללו למעשה "יוצרות" את הכוכבים. הסוכנויות הגדולות בונות כל פרט באומן שלהם החל מסגנון הביגוד ועד לאישיות המוצגת לקהל. כדי להבין את הכח שלהן צריך להבין שאומנם הן נקראות סוכנויות אומנים אבל בשונה ממה שאנחנו מכירים במערב שם האומן בוחר את הסוכנות כדי שתייצג אותו תמורת אחוז מסויים מההכנסות שלו, והוא רשאי להחליף סוכן בכל עת, ביפן האומן הוא למעשה salaryman לכל דבר ועובד תמורת משכורת חודשית. בתמורה למשכורת האומנים מוותרים על 100% מזכויות היוצרים, מההכנסות שלהם מהופעות בטלוויזיה, מההכנסות מהופעות וכו' וכו'. המשכורת החודשית מתחילה נמוך מאוד וניתן לשאת ולתת עליה כל שנה. למרות זאת, עדיין, הרבה אומנים רווחיים מאוד לא מצליחים להגדיל את הכנסותיהם באופן שתואם את תרומתם לג'ימושו. אם כן, למה אומנים שמרוויחים הרבה בשביל הג'ימושו שלהם לא עוזבים לג'ימושו אחר? בגלל שיש הסכם לא כתוב בין הג'ימושו השונים שאומן שעוזב ג'ימושו נכנס ל"רשימה שחורה" ולמעשה מקפיאים אותו. הוא לא יצליח להשיג הופעות בטלווזיה, השמעות ברדיו, לא יוכל להשתתף בדרמות, הוא פשוט יעלם מהנוף. כאן צריך להבין שהג'מושו למעשה שולטים הן בטלוויזיה, הן במדיה הכתובה והן בשוק המוזיקה בזכות העובדה שכל הזכויות נמצאות אצלהן. כדי להשיג אישור לשימוש בשיר בפרסומת, כדי שאומן מסויים ישתתף בתוכנית בידור, בדרמה או בפרסומת, הכל כרוך באישור הג'ימושו. מה המשמעות של כל זה לשוק הבידור היפני? הג'ימושו מעוניין ברווח. לא באומנות. הם מעדיפים אומנים שיהיו "ילדים טובים" ומיין סטרים, שתהיה להם תדמית ציבורית טובה, כדי שיוכלו להופיע בפרסומות ושכולם יאהבו אותם. התוצאה היא שלאו דווקא האומנים המוכשרים ביותר הם המצליחים ביותר. למי שהגיע עד הלום, מקווה שהיה מעניין.
