שיחות לתוך הלילה
-"תגידי, לא מפריע לך שאני אף לא כאן ביום הולדת שלך?" -לא...מה פתאום? למה שיפריע? בכלל לא. "באמת?" (אני מרגישה את העיניים שלו ננעצות בי. איך הוא תמיד יודע? 5.5 שנים הוא לא כאן וזה כאילו הוא עדיין יודע עלי הכל). -טוב, אז אולי קצת. -"אז אני מצטער, את יודעת שאם זה היה תלוי בי הייתי איתך עכשיו. לא הייתי עוזב אותך ככה, לעולם." (באמת?????) -כן, בטח שאני יודעת. -"את כועסת עלי?" -אני? מה פתאום? זאת לא היתה אשמתך. אני יודעת שלא. עשית מה שהיית צריך. אז מה אם לא היינו צריכים להיות שם. זאת לא אשמתך. אני הייתי עושה את אותו הדבר. (אפילו אני לא מאמינה לעצמי כבר). -"מותר לך לכעוס, זה בסדר. גם אני קצת כועס עלייך." -למה אתה כועס עלי? -"כי את לא נותנת לעצמך להמשיך הלאה. את יותר מדי עצובה. אני יודע שזה קשה, ואת מתגעגעת. אבל אל תעצרי את עצמך, תני לעצמך לחיות. אני לא סובל, אני כבר לא מרגיש כלום. את זאת שמענה את עצמך." -זה לא כזה פשוט, אם אני הייתי זאת שמתה גם לך לא היה קל. -"נכון. אבל זה היומולדת שלך. את בת 18- תהיי שמחה!" -אני שמחה. אני פשוט רוצה שתהיה פה. עוד שנה וחצי אני כבר עוקפת אותך בגיל, וזה לא יכול להיות, אתה גדול ממני ב-7 שנים. איך זה יכול להיות שכבר עברו 5.5 שנים? ובאמת, אני שמחה, אני אוהבת ימי הולדת. אבל כל כמה זמן מגיעה הצביטה הזאת בלב- שלא נותנת לי לשמוח עד הסוף- אתה. -"ואם הייתי פה...היית שמחה עד הסוף?" -אני חושבת שכן. אולי. אולי היה משהו אחר. אבל היה לי יותר קל להיות שמחה. אתה לא מבין? שום שמחה היא כבר לא שלמה בלעדיך. שום דבר לא אותו הדבר. אתה חסר נורא. -"אבל אני כאן. איתך. בלב. גם עכשיו, את לא מדברת איתי באמת, זה רק המחשבות שלך." -אני יודעת, אבל בלב זה לא מספיק. אני צריכה לחבק אותך, לשמוע אותך, לראות אותך, כי כבר שכחתי אותך קצת. -"את אף פעם לא תשכחי אותי". -באסה. -"יש לך חוש הומור כמו שלי!" -שלי יותר טוב. אתה בכלל לא מכיר את הבדיחה עם התות. -"אני כן, שמעתי אותך מספרת אותה מליון פעם. אני מת, לא חרש." -אידיוט. -"אל תקללי את המתים!" -זכותי. אתה אח שלי. זה שאתה מת לא צריך להפריע לי לריב איתך. -"צודקת. תביאי את השלט!" -לא מצחיק, אידיוט. אתה יודע, בדיוק לפני 4 שנים יצאו מלבנון. ביומולדת שלי. -"אני יודע, ראיתי בחדשות." -בכיתי כל היום. - "אני יודע, ראיתי". - אבל אמרת שראית חדשות! -"היו פרסומות באמצע. ערוץ 2, את יודעת. - בכיתי כי אתה לא יצאת. - "כן במקרה שלי "עולים ללבנון חוזרים בארון" היה נכון. לא לכולם יש מזל. את יודעת שרציתי לחיות, את יודעת שרציתי נורא". - לך זה כבר לא משנה. לי כן. -"אני לא אוהב לראות אותך סובלת. וגם לי זה משנה, אלה היו החיים שלי. - אסף בעזה. אולי ליומולדת שלי יסדרו לנו איזה נסיגה קטנה משם? -"הוא יהיה בסדר, את יודעת שהוא יהיה בסדר." -"תשמור עליו מלמעלה כמו ששמרת על רועי?" -"די קרציה, זאת לא אשמתי. וחוצמזה רועי מוסר ד"ש ואומר שבגלל שמכבי חיפה לקחה אליפות השנה זה מבטל את ההתערבות שלכם משנה שעברה." -תגיד לו שילך לעזא... -"הוא אומר שאת זאת שתגיעי לשם בקצב הזה. לא לשמור שבת? באמת! -גם אתה לא שמרת שבת. -"וגם אלוהים עושה טעויות." -והרבה. -"אני צריך ללכת. גם מתים צריכים לישון." - לא הם לא. -"מאיפה לך, היית פעם מתה?" -לא, אבל עם קצת מזל אני אהיה בקרוב. -"תשתקי". -קצת הומור, אידיוט. -"אני הולך." -אל תלך. אני מתגעגעת. -"אני חייב. אבל אני תמיד כאן. תמיד אוהב אותך." (שכחתי לקחת את הכדורים היום)
-"תגידי, לא מפריע לך שאני אף לא כאן ביום הולדת שלך?" -לא...מה פתאום? למה שיפריע? בכלל לא. "באמת?" (אני מרגישה את העיניים שלו ננעצות בי. איך הוא תמיד יודע? 5.5 שנים הוא לא כאן וזה כאילו הוא עדיין יודע עלי הכל). -טוב, אז אולי קצת. -"אז אני מצטער, את יודעת שאם זה היה תלוי בי הייתי איתך עכשיו. לא הייתי עוזב אותך ככה, לעולם." (באמת?????) -כן, בטח שאני יודעת. -"את כועסת עלי?" -אני? מה פתאום? זאת לא היתה אשמתך. אני יודעת שלא. עשית מה שהיית צריך. אז מה אם לא היינו צריכים להיות שם. זאת לא אשמתך. אני הייתי עושה את אותו הדבר. (אפילו אני לא מאמינה לעצמי כבר). -"מותר לך לכעוס, זה בסדר. גם אני קצת כועס עלייך." -למה אתה כועס עלי? -"כי את לא נותנת לעצמך להמשיך הלאה. את יותר מדי עצובה. אני יודע שזה קשה, ואת מתגעגעת. אבל אל תעצרי את עצמך, תני לעצמך לחיות. אני לא סובל, אני כבר לא מרגיש כלום. את זאת שמענה את עצמך." -זה לא כזה פשוט, אם אני הייתי זאת שמתה גם לך לא היה קל. -"נכון. אבל זה היומולדת שלך. את בת 18- תהיי שמחה!" -אני שמחה. אני פשוט רוצה שתהיה פה. עוד שנה וחצי אני כבר עוקפת אותך בגיל, וזה לא יכול להיות, אתה גדול ממני ב-7 שנים. איך זה יכול להיות שכבר עברו 5.5 שנים? ובאמת, אני שמחה, אני אוהבת ימי הולדת. אבל כל כמה זמן מגיעה הצביטה הזאת בלב- שלא נותנת לי לשמוח עד הסוף- אתה. -"ואם הייתי פה...היית שמחה עד הסוף?" -אני חושבת שכן. אולי. אולי היה משהו אחר. אבל היה לי יותר קל להיות שמחה. אתה לא מבין? שום שמחה היא כבר לא שלמה בלעדיך. שום דבר לא אותו הדבר. אתה חסר נורא. -"אבל אני כאן. איתך. בלב. גם עכשיו, את לא מדברת איתי באמת, זה רק המחשבות שלך." -אני יודעת, אבל בלב זה לא מספיק. אני צריכה לחבק אותך, לשמוע אותך, לראות אותך, כי כבר שכחתי אותך קצת. -"את אף פעם לא תשכחי אותי". -באסה. -"יש לך חוש הומור כמו שלי!" -שלי יותר טוב. אתה בכלל לא מכיר את הבדיחה עם התות. -"אני כן, שמעתי אותך מספרת אותה מליון פעם. אני מת, לא חרש." -אידיוט. -"אל תקללי את המתים!" -זכותי. אתה אח שלי. זה שאתה מת לא צריך להפריע לי לריב איתך. -"צודקת. תביאי את השלט!" -לא מצחיק, אידיוט. אתה יודע, בדיוק לפני 4 שנים יצאו מלבנון. ביומולדת שלי. -"אני יודע, ראיתי בחדשות." -בכיתי כל היום. - "אני יודע, ראיתי". - אבל אמרת שראית חדשות! -"היו פרסומות באמצע. ערוץ 2, את יודעת. - בכיתי כי אתה לא יצאת. - "כן במקרה שלי "עולים ללבנון חוזרים בארון" היה נכון. לא לכולם יש מזל. את יודעת שרציתי לחיות, את יודעת שרציתי נורא". - לך זה כבר לא משנה. לי כן. -"אני לא אוהב לראות אותך סובלת. וגם לי זה משנה, אלה היו החיים שלי. - אסף בעזה. אולי ליומולדת שלי יסדרו לנו איזה נסיגה קטנה משם? -"הוא יהיה בסדר, את יודעת שהוא יהיה בסדר." -"תשמור עליו מלמעלה כמו ששמרת על רועי?" -"די קרציה, זאת לא אשמתי. וחוצמזה רועי מוסר ד"ש ואומר שבגלל שמכבי חיפה לקחה אליפות השנה זה מבטל את ההתערבות שלכם משנה שעברה." -תגיד לו שילך לעזא... -"הוא אומר שאת זאת שתגיעי לשם בקצב הזה. לא לשמור שבת? באמת! -גם אתה לא שמרת שבת. -"וגם אלוהים עושה טעויות." -והרבה. -"אני צריך ללכת. גם מתים צריכים לישון." - לא הם לא. -"מאיפה לך, היית פעם מתה?" -לא, אבל עם קצת מזל אני אהיה בקרוב. -"תשתקי". -קצת הומור, אידיוט. -"אני הולך." -אל תלך. אני מתגעגעת. -"אני חייב. אבל אני תמיד כאן. תמיד אוהב אותך." (שכחתי לקחת את הכדורים היום)
