שיחה
אמא שלי שאלה אותי היום קצת דרך אגב כזה: "תגידי, את מתכוונת לעבוד במקצוע שלך שנה הבאה?" איך אני שונאת את השאלה הזו. כולם שואלים אותי את זה. שונאת את זה. שונאת את הצורך להסביר. להמציא משהו או לומר חצי אמת. אבל אמא שלי נזהרה עד עכשו מלשאול את זה. ואני מרגישה את זה נורא חזק, את המבטים התמהים של ההורים שלי. "מה קורה איתה? מה התוכניות שלה? מה היא רוצה? לאן היא הולכת?" מבטים תמהים וגם מודאגים. ואני, אין לי כוח להתמודד גם איתם. מספיק לי להתמודד עם עצמי. קשה לי עם עצמי ואין לי תשובות. הלואי והיו לי. הלואי והייתי יודעת מה אני רוצה. הלואי והייתי מרגישה חזקה מספיק כדי להתמודד עם הפחד. ואין לי כוח להתמודד גם עם הדאגה שלהם. אני לא מסוגלת להרגיע אותם. ואני רוצה שהכל יהיה בסדר, או שלפחות אני אצליח לעשות את עצמי כאילו הכל בסדר. כואב לי שכואב להם שכואב לי. וזה אומר כאב כפול. ואני לא יכולה לומר להם:תקשיבו. החיים שלי מפורקים. ואני משתקמת, אבל לאט. ואני עוד לא יכולה. ואני עוד לא יודעת. רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. הם לא מבינים, ואני לא רוצה שידעו. עניתי לה: לא יודעת. ואני לא רוצה לדבר על זה. והיא אמרה: זה נורא מוזר איך שאת מתנהגת עם זה. לא להתמודד ולא לדבר על זה ולקבור את הראש באדמה זו לא הדרך. בזבזת שלש שנים כדי ללמוד מקצוע (לא, וזו אמירה שופטת מלכחילה בכלל, אה?). אפילו אם את מחליטה לא לעבוד בו את צריכה לדעת את זה. ולמה אין לנו, ההורים שלך, זכות לדעת מה קורה איתך? תעשי עם זה משהו. תתייעצי עם מישהו. תלכי לפסיכולוג (ההורים שלי לא יודעים שאני הולכת לטיפול, לא סיפרתי להם ואני לא רוצה לספר). לא לדבר על זה ולהתעלם זהלא פיתרון. אמרתי: אני לא יודעת מה קורה איתי. לא יודעת מה אני רוצה. ולא רוצה לדבר על זה שאני לא רוצה לדבר על זה. ואם אני לא מדברת על זה זה אומר שאני לא מתמודדת? ואם אני לא רוצה לדבר על זה איתכם זה אומר שאני לא מדברת על זה ומתמודדת עם זה? אמא שלי: זה עצוב מאוד שככה את מתייחסת להורים שלך. שאת לא יכולה לספר לנו. ואני עניתי: נכון, זה עצוב מאוד ולא עוד שתיקה סיימתי להכין את הציפוי לעוגה והלכתי. ושוב נתנהג כאילו כלום לא קרה ושוב אני אתפרץ על כלום ואכעס בלי סיבה, רק מקושי ושוב יהיה לי עצוב וחסר פתרון
אמא שלי שאלה אותי היום קצת דרך אגב כזה: "תגידי, את מתכוונת לעבוד במקצוע שלך שנה הבאה?" איך אני שונאת את השאלה הזו. כולם שואלים אותי את זה. שונאת את זה. שונאת את הצורך להסביר. להמציא משהו או לומר חצי אמת. אבל אמא שלי נזהרה עד עכשו מלשאול את זה. ואני מרגישה את זה נורא חזק, את המבטים התמהים של ההורים שלי. "מה קורה איתה? מה התוכניות שלה? מה היא רוצה? לאן היא הולכת?" מבטים תמהים וגם מודאגים. ואני, אין לי כוח להתמודד גם איתם. מספיק לי להתמודד עם עצמי. קשה לי עם עצמי ואין לי תשובות. הלואי והיו לי. הלואי והייתי יודעת מה אני רוצה. הלואי והייתי מרגישה חזקה מספיק כדי להתמודד עם הפחד. ואין לי כוח להתמודד גם עם הדאגה שלהם. אני לא מסוגלת להרגיע אותם. ואני רוצה שהכל יהיה בסדר, או שלפחות אני אצליח לעשות את עצמי כאילו הכל בסדר. כואב לי שכואב להם שכואב לי. וזה אומר כאב כפול. ואני לא יכולה לומר להם:תקשיבו. החיים שלי מפורקים. ואני משתקמת, אבל לאט. ואני עוד לא יכולה. ואני עוד לא יודעת. רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. הם לא מבינים, ואני לא רוצה שידעו. עניתי לה: לא יודעת. ואני לא רוצה לדבר על זה. והיא אמרה: זה נורא מוזר איך שאת מתנהגת עם זה. לא להתמודד ולא לדבר על זה ולקבור את הראש באדמה זו לא הדרך. בזבזת שלש שנים כדי ללמוד מקצוע (לא, וזו אמירה שופטת מלכחילה בכלל, אה?). אפילו אם את מחליטה לא לעבוד בו את צריכה לדעת את זה. ולמה אין לנו, ההורים שלך, זכות לדעת מה קורה איתך? תעשי עם זה משהו. תתייעצי עם מישהו. תלכי לפסיכולוג (ההורים שלי לא יודעים שאני הולכת לטיפול, לא סיפרתי להם ואני לא רוצה לספר). לא לדבר על זה ולהתעלם זהלא פיתרון. אמרתי: אני לא יודעת מה קורה איתי. לא יודעת מה אני רוצה. ולא רוצה לדבר על זה שאני לא רוצה לדבר על זה. ואם אני לא מדברת על זה זה אומר שאני לא מתמודדת? ואם אני לא רוצה לדבר על זה איתכם זה אומר שאני לא מדברת על זה ומתמודדת עם זה? אמא שלי: זה עצוב מאוד שככה את מתייחסת להורים שלך. שאת לא יכולה לספר לנו. ואני עניתי: נכון, זה עצוב מאוד ולא עוד שתיקה סיימתי להכין את הציפוי לעוגה והלכתי. ושוב נתנהג כאילו כלום לא קרה ושוב אני אתפרץ על כלום ואכעס בלי סיבה, רק מקושי ושוב יהיה לי עצוב וחסר פתרון