שיבתה של החמלה
אם כבר חוזרים לשאלות יסוד, הייתי רוצה להעלות מספר תהיות על מהות החמלה. על הופעתה הרצונית (באמצעות תרגול) ובעיקר על הופעתה האי רצונית, שאולי היא תוצר הנובע מתרגול. (ןאני יוצאת מנקודת הנחה שרוב הקוראים בפורום מבינים את ההבדל שבין חמלה לרחמים). הדבר הבולט ביותר שניתן לזהות בחמלה הוא האינטנסיביות חסרת הפשרות של עוצמתה שמותירה את החומל המום, נטול הגנות, חשוף ופגיע במובן המופלא של העיניין. התהיה העיקרית שיש לי לגבי החמלה היא בעיקר דרך הופעתה והמצבים המגוונים והתמוהים בהם היא מופיעה לה. ניתן יהיה לחשוב, שהחמלה תגיע במצבים או בנסיבות קודרות כלשהן, אולם מתצפית שערכתי לאורך זמן, נמצא כי דווקא במצבים האלה היא פורשת לחופשה בקאריביים ואני נותרת עם פקפוקים לגבי "התפתחותי הרוחנית". דוגמאות קונקרטיות: לאחר תקופה קצרה במקום עבודתי סיפרה לי אחת העובדות כי שני ילדיה סובלים מסוג של אוטיזם. אלו הם שני ילדיה היחידים ואין בכוונתה להביא ילד נוסף מאחר ותש כוחה מהטיפול התובעני בשניים. כמעט תמיד הייתה עצובה, אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת. היא הייתה נאנחת תכופות ובאופן כללי, מדופרסת עד היסוד. בהתחלה גיליתי אמפטיה שאח"כ הפכה לסוג של אדישות. יום נדיר אחד, בזמן הפסקה,ראיתי אותה לפתע צוחקת. היא צחקה ממשהו שאחת הבנות אמרה. כל הגוף שלה רעד מהצחוק. משקפי הראיה שלה גלשו מעט על אפה והעיניים שלה נצצו. לרגע אחד, נשרו ממנה עשרות שנים והיא נראתה לי כמו ילדה. ואז..בום טראח הגל הזה של החמלה שטף את כל כולי, טלטל בעצמה אדירה והציף כל חלקה . תפס אותי לגמרי לא מוכנה. הנסיבות שהחמלה מגיעה הן לעיתים הרבה יותר בנאליות ותמוהות יחסית לאותן נסיבות בהן היא נעדרת. עוד דוגמאות: שתי ילדות קטנות וחמודות מציצות עליי בבישנות מחצר ביתן - חמלה. ילדים רעבים בסומליה - אמפטיה,רחמים, אבל לא חמלה. עובד ציבור שיושב לאכול את ארוחת הצהריים שלו תחת עץ בפארק, יושב לבדו, בשקט, גומע את השתיה שלו - חמלה אדירה. קבצן רמזורים מלוכלך שפוסע לעבר חלון הרכב שלי - פחד, דחיה, רגשות אשם, אבל לא חמלה. אחיין שלי כועס ומאוכזב שהצעצוע שהובטח לו מתעכב - הכל מלבד חמלה. אותו אחיין יושב ושקוע במשחקו, כל כולו מרוכז בו, כאילו דבר אינו קיים מלבדו ומלבד המשחק - חמלה. הרעיון ברור. אם כן, מדוע מופיעה החמלה דווקא שאינה נדרשת ונעדרת מהמצבים בהם היא צריכה להיות יותר מכל? המצבים שתיארתי בהעדר חמלה הם מצבים של סבל עבור אחרים. סבל ,שמעט חמלה מאחרים, הייתה מקלה ולו במעט. הנסיבות האחרות בהן היא דווקא כן מואילה בטובה לנחות הן נסיבות..מממ..סתמיות משהו כי האובייקט הנחמל לא ממש זקוק לה. מעבר להרגשה הטובה שהחמלה מעניקה לחומל..למה זה טוב באמת?
אם כבר חוזרים לשאלות יסוד, הייתי רוצה להעלות מספר תהיות על מהות החמלה. על הופעתה הרצונית (באמצעות תרגול) ובעיקר על הופעתה האי רצונית, שאולי היא תוצר הנובע מתרגול. (ןאני יוצאת מנקודת הנחה שרוב הקוראים בפורום מבינים את ההבדל שבין חמלה לרחמים). הדבר הבולט ביותר שניתן לזהות בחמלה הוא האינטנסיביות חסרת הפשרות של עוצמתה שמותירה את החומל המום, נטול הגנות, חשוף ופגיע במובן המופלא של העיניין. התהיה העיקרית שיש לי לגבי החמלה היא בעיקר דרך הופעתה והמצבים המגוונים והתמוהים בהם היא מופיעה לה. ניתן יהיה לחשוב, שהחמלה תגיע במצבים או בנסיבות קודרות כלשהן, אולם מתצפית שערכתי לאורך זמן, נמצא כי דווקא במצבים האלה היא פורשת לחופשה בקאריביים ואני נותרת עם פקפוקים לגבי "התפתחותי הרוחנית". דוגמאות קונקרטיות: לאחר תקופה קצרה במקום עבודתי סיפרה לי אחת העובדות כי שני ילדיה סובלים מסוג של אוטיזם. אלו הם שני ילדיה היחידים ואין בכוונתה להביא ילד נוסף מאחר ותש כוחה מהטיפול התובעני בשניים. כמעט תמיד הייתה עצובה, אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת. היא הייתה נאנחת תכופות ובאופן כללי, מדופרסת עד היסוד. בהתחלה גיליתי אמפטיה שאח"כ הפכה לסוג של אדישות. יום נדיר אחד, בזמן הפסקה,ראיתי אותה לפתע צוחקת. היא צחקה ממשהו שאחת הבנות אמרה. כל הגוף שלה רעד מהצחוק. משקפי הראיה שלה גלשו מעט על אפה והעיניים שלה נצצו. לרגע אחד, נשרו ממנה עשרות שנים והיא נראתה לי כמו ילדה. ואז..בום טראח הגל הזה של החמלה שטף את כל כולי, טלטל בעצמה אדירה והציף כל חלקה . תפס אותי לגמרי לא מוכנה. הנסיבות שהחמלה מגיעה הן לעיתים הרבה יותר בנאליות ותמוהות יחסית לאותן נסיבות בהן היא נעדרת. עוד דוגמאות: שתי ילדות קטנות וחמודות מציצות עליי בבישנות מחצר ביתן - חמלה. ילדים רעבים בסומליה - אמפטיה,רחמים, אבל לא חמלה. עובד ציבור שיושב לאכול את ארוחת הצהריים שלו תחת עץ בפארק, יושב לבדו, בשקט, גומע את השתיה שלו - חמלה אדירה. קבצן רמזורים מלוכלך שפוסע לעבר חלון הרכב שלי - פחד, דחיה, רגשות אשם, אבל לא חמלה. אחיין שלי כועס ומאוכזב שהצעצוע שהובטח לו מתעכב - הכל מלבד חמלה. אותו אחיין יושב ושקוע במשחקו, כל כולו מרוכז בו, כאילו דבר אינו קיים מלבדו ומלבד המשחק - חמלה. הרעיון ברור. אם כן, מדוע מופיעה החמלה דווקא שאינה נדרשת ונעדרת מהמצבים בהם היא צריכה להיות יותר מכל? המצבים שתיארתי בהעדר חמלה הם מצבים של סבל עבור אחרים. סבל ,שמעט חמלה מאחרים, הייתה מקלה ולו במעט. הנסיבות האחרות בהן היא דווקא כן מואילה בטובה לנחות הן נסיבות..מממ..סתמיות משהו כי האובייקט הנחמל לא ממש זקוק לה. מעבר להרגשה הטובה שהחמלה מעניקה לחומל..למה זה טוב באמת?
...כל עוד יש את היודע שהוא אתה , העצמי אינו יכול לפעול דרכך..תכונות העצמי הן אהבה או יופי או אינטיליגנציה או חמלה ושהן עוברות דרכך הן תנועות טהורות ללא מניע ....(רק חמלה ללא מניע היא חמלה) כדי להתחבר לעצמי אפשר רק באמצעות מדיטציה שהיא מצב טבעי..אז עולה השאלה איזה תירגול הוא מדיטציה? הרי כל תירגול הוא סוג של עוד ידע שמחזק את "האני" והתשובה שלי היא התבוננות זהו או תשומת לב לכוליות דבר זה מחיש את המחשבות הן לא נתפסות על אובייקטים ואז ה"אני" נעשה חדיר לעצמי הרגעים הבודדים הללו של חדירה הם מדיטציה ואז גם יש חדירה של כלל התכונות שציינתי...זה דבר שבשידרה שקורה כל יום למליוני אנשים בעולם בצורה ספונטאנית לשניות ספורות וכך העצמי מטביע את חותמו על האנשים שהופכים למחפשים...הארה זה המצב שהאני מתמוסס לעצמי ואין נפרדות בינהם.... חמלה עומדת בשורה אחת עם תכונות העצמי שהן נתינה אין סופית ללא הידיעה וללא סיבה זו חמלה אמיתית כמו שהשמ נותנת את אורה "כי היא כזו" כך חמלה ושאר הדברים....אל תצמד לאופשנדות או לתורה זו או אחרת... (אני חושב שגם אם אתאמץ לא אצליח לתאר יותר טוב את תחושותי לגבי האמור)