שותקת

[dance of life]

שותקת

שותקת אותך יום וערב את שמך שותקת ושתקתי כל ימותיי יום ויום את זכרונך מוחקת היה כלא היה ושתיקתי צורמת כמצבה משיש זכרונך דועך, אתה רחוק, עורגת יום וערב את שמך שותקת ואיש לא ידע איש לא ישמע שזכרונך עודנו חי בתוכי לילה לילה, יום, יממה. ובשתיקתי אודה כי מעולם לא עזבתי במבטי תראה עודני שלך ושתיקתי עודנה זועקת, כואבת שתיקתי מבטאת שוב את שמך ואיש לא יודע אך כבר לא שואל ואני עוד להסביר מנסה ואיש לא שומע כי אינני מספרת יותר אני במותך עוד נוצרת שתיקה

 

[I Was Hoping]

בכל פרידה יש מוות

אני לא יודעת אם דיברת בשיר היפהפה שלך על מוות פיזי, ובכל זאת אני מזדהה עם כל מילה. זה בדיוק ההסבר לפחד הכי גדול שלי - איך כל פעם שאני חווה פרידה, יש בזה כל כך הרבה אלמנטים של מוות... הפעם הרגשתי שהוא מת בתוכי, העזיבה שלו נתנה לי להרגיש את מותו, והגרוע מכל - כל כך הרבה מת ממני הפעם, כאילו מתים בי החלקיקים שנותנים לי את הכוח והרצון [כבר לא יודעת מה זה אותו רצון] להמשיך ולחיות... הוא הרג אותי, הרג ורצח בתוך תוכי, ואני מרגישה שגם הוא קצת "מת", כאילו נעלם מן העולם ויותר אין דרך חזרה אליו, אין איך לגשת, אין איך לפגוש באקראי, אין... אין חיים בסיפור הזה... מוות זאת מילה כל כך קשה, ובכל זאת היא עולה בי כל פעם שאני מנסה... להמשיך, לנסות, רק לשמור שהראש יהיה מעל המים, כדי לא להיחנק ולטבוע... ומה אם הכל ימות בי? ומה אם לא יישאר בי דבר חי? ומה אם אהפוך לזומבי ולא אשים לב? ומה אם לא תחזור לעולם?

 

[יעלוש 35]

זכרון מתוק

מאוד מרגש מוצאת את עצמי בכל מילה שכתבת מזדהה עם המילים ממש גרמת לי לדמעה קטנה בזוית העין עוברת בדיוק אותו דבר ,