בתור ילדה
מה לא עשיתי כדי לגרום לעצמי שהשופר יעורר אותי.
ניסתי לחשוב על הכבשים המובלות לטבח ולבכות עם שאר הנשים המיבבות, ונשארתי אדישה, מגניבה מבטים מהסידור שמונח על הפנים לכל הנשים הרועדות מבכי, ומקנאה. הייתי בטוחה שיחתמו אותי למוות, כי השופר לא עורר אותי ולא כלום.
בגיל מאוחר יותר כבר למדתי להתגאות בזה.
מעניין למדי, שאחד מאבני הדרך בלהבין את הבלוף הגדול, היה הראש השנה שסמוך לבת מצוה. עם הסידור החדש הרקום באותיות של זהב. אמרו לנו את המדרש שכל אדם בראש השנה יש לו רגע שהוא מרגיש צורך לפרוץ בבכי, וזה הרגע בו חייבים להתפלל ולקרוע רקיעים, ולחזור בתשובה, כי זה אומר שבאותו רגע הנשמה נשפטת. הבעיה שלי לא היה רגע כזה, וזה היה לי נורא מוזר, מה לא נשפטתי? חיכיתי לדמעות בקוצר רוח, והם לא באו... מי יודע אולי כבר אז הבינו בבית דין של מעלה שחבל לבזבז עלי מאמצים של משפט, אני מקרה אבוד, ישר לכף הקלע / גיהנום.