תרשו לי להיות הדודה הזקנה...
כולם כאן אוהבים אותך, שזה יופי, אבל אני שאני סנובית וחדשה כאן ולא הייתי באף טיש ולא מכירה אותך, מדברת מרחוק. עזוב את מה שאומרים לך, תקשיב למה שאתה מרגיש. אתה לא מאושר. מינוס בבנק, גראס בנשמה, שעות הפוכות ומאניה-דיפרסיה לא מטופלת הם מתכון נהדר לדכאון מתמשך. לא פלא שאתה מדמיין אמבולנסים. אבל בזמן שאתה חושב על התאבדות בפועל זה נשמע שאתה לא עושה כלום ואתה ממשיך לחיות את החיים ככה אפילו שלא טוב לך, וספילברג אתה תוכל להיות גם בלי הגראס והדכאון, ויצירתיות היא לא באמת משהו שקורה רק לאנשים ששומרים על השגעון שלהם, ובעיקר - שאף אחד לא יעבוד עליך שום דבר לא שווה חיים עם דכאון. איכשהוא אתה נשמע לי כל כך הרבה יותר שווה מהחיים האלה שאתה חי אותם ונשמע לי שאתה חי אותם סתם כי ברגע זה זה יותר קל. אז זה מה שאני למדתי בחיים הקצרים שלי עד עכשיו: כשעשנתי גראס (וזה לגמרי סמים) הצלחתי למשוך את החיים, הסתדרים עם הלימודים, הסתדרתי עם העבודה, הסתדרתי עם בני הזוג שהיו לי. כשהפסקתי לעשן גיליתי שלבכות חצי לילה לפחות פעם בשבוע זה לא חובה קיומית, שבני הזוג שהיו לי היו אנשים דפוקים ושאני שילמתי על הדפיקות שלהם ביותר מדי מהזמן היקר שיש לי, ושבעצם זה עתה התעוררתי מסיוט שאפילו לא שמתי לב אליו. לקחת סמים קלים, באופן קבוע, זה לעבור לחיות במטריקס, זו האמת לדעתי. סמים, אלכוהול, וכל התמכרות אחרת רק נותנים לך אשליה, אם אתה מספיק חכם ומודע לעצמך יבוא יום ותגלה שזה לא מספיק. אתה עשוי לגלות שזה קל ואפילו כיף. יום אחד תפסיק עם הסמים, כמה ימים (או שבועות) אחר כך תמצא עבודה מסודרת, ואז כבר תהייה חייב ללכת לישון בשעות נורמליות ולקום בשעות נורמליות. אחר כך גם תמצא אהבה אמיתית, בת זוג שהיא לא רק לסקס ושתגרום לך להרגיש מאושר אפילו לפרקים, יכול להיות שבין לבין המינוס בבנק יקטן, וקצת אחר כך יהיה לך כוח להתחיל בטיפול פסיכולוגי ולהחליף, במידת הצורך, את החשיש בתרופות פסיכיאטריות מסודרות שיחזירו לך את השלווה הנפשית אחר כך תסתכל אחורה, תקרא את ההודעות האלה שלך ותגיד איזה כיף שזה עבר לי החיים האלה סביר מאד שבעיניך ובעיני אחרים אני טועה, כבדה, ומפסידה את טעם החיים. אבל ככה זה עבד אצלי. והיום אני כמו חוזרת בתשובה בחיק הקהילה הברסלבית. במילים אחרות - אני מאושרת ואני חשה צורך לשכנע את כולם שהאושר אפשרי
