שונא את עצמי
מתחיל לאהוב את הסרט שלי...וזה אומר לספר עליו בלי להתבייש:
יש לי צורך להיות אמיתי. מה זאת אמרת אמיתי? ולמה?כי אני מחזיק רגשות שאיני מביע. למה? לא יודע. צורך באותנטיות ...רצון להביע...רצון חזק להביע. את הגרון אני סוגר , אז יש מילים כתובות
יש בי כעס, זעם, החדקה, כיווצים, שתיקה, מסכות...ועוד רגשות מודחקים. ניסיתי הרבה דברים כדי "לחזור לעצמי" ולהרגיש נורמאלי. דיקור, צמחים, פסיכולוג, כדורים, טווינא, עיסוי רפואי, צעקות, פסיכולוגיה קוגניטיבית, רפלקסולוגיה, תרפיה. ועוד מטפלים ועוד מטפלים...איואסקה, גרס...
הייתי במה שאנשים קוראים לו דכאון.
לשכב במיטה.
לא להרגיש.
להרגיש שנאה, זעם, אבל, עצבות.
להרגיש שקיר בטון חוצץ ביני לבין העולם.
עכשיו זה כבר לא ככה
נשים?
מעט +הצעת נישואים אחת שלא התממשה
הציע לי השבוע אדם חכם שמלווה אותי באמצעות כלי שנקרא HUMAN DESIGN, "תפסיק לנסות לשנות את מה שאתה עכשיו...תחגוג את זה. יש לך רגשות חזקים, תביע אותם, אנשים יתחברו לזה". עד עכשיו יצא לי להביע את זה בבכי, או בסגירות. ואיך בכלל מביעים שנאה עצמית? ומה הרגשות שעולים עכשיו? רצון לרצוח, אלימות...כן אני אלים, וכן אני לא מביע את זה. וכן יש בי חלק שהוא רוצח...מודה.
לא רוצה להיות כמו כולם, לא רוצה להיות כמו כולם. מנטרה שזמרתי לעצמי הבחילת שנות ה-20. אפילו לא יודע למה היתה לי סלידה כזו לעולם, לאנשים, להורים, לחברים, לאנשים שפשוט יושבים בבית קפה. סלידה ושנאה
דבר נוסף שאני מת לשתף הוא שאני נרקסיסט. אני רוצה שאנשים יאהבו אותי. ואני מנסה לגרום לכם, לאנשים שמסביבי, לאהוב אותי. אני מנסה להשמע חכם, משחק אותה מבין ומזדהה. עושה את זה באופן אוטומטי...לפעמים בלי להרגיש בכלל. לפעמים משתמש בכם כדי להרגיש אהוב...אני רוצה להרגיש אהוב...זה חסר לי.
חסר לי ליצור, את היצירה שלי, מה היא? וואו עדיין לא יודע.
בנתיים אני תקוע עם כל מיני משפטים ורצונות רוחנים, רוצה להקיף את עצמי ב"אנשים רוחניים", כאלה ש"מחוברים לעצמם". יש לי שטויות בראש.
ועוד דבר, מחר התחלה חדשה. אני, אני עובר לפרס חנה. התחלה חדשה. אני משתמש הרבה באני. אני אני אני אנ י אני אני אני אני אני אני.
השנאה הזאת מעלה בי שאלה. מהי אהבה עצמית? במובן הבריא שלה? איך אני יכול לאהוב את עצמי כשעולים בי רגשות של כעס ושנאה? ואיך אפשר להיות אותנטי כשאני ככה? כועס, זועם, יש גם רגשות אחרים אך בעוצמה נמוכה יותר.
איך אני יוכול לשנוא, לכעוס ולאהוב בו זמנית. אולי זה לדבר על זה בחופשיות בלי להסתיר? ולהסכים להרגיש בלי להדחיק או לרצות לשנות את עצמי כי אני זועם וכועס עכשיו?
אני שונא וזה בסדר, אני זועם וזה בסדר. אני מחפש אישור מאחרים וזה בסדר
הרצון לשנות את עצמי, איזה סיוט, מסובב אותי על האצבע. רק להיות אחר אני רוצה. אנשים אחרים נראים לי שווים יותר, שהם מגשיםמים את חיהם, שהם חזקים, עוצמתיים, בעלי תבונה .
אני רוצה להיות אנשים אחרים, לא רוצה להיות עצמי ולא רוצה להסתיר את זה יותר. רוצה לשנות את עצמי ומהר. אולי שאמאן יעשה את זה, או שעות רבות של מדיטציה, או שהייה עם אנשים רוחניים, או ספרים? מה לא ניסיתי? עכשיו אני הולך על לקבל את השריטה ולאהוב אותה
מתחיל לאהוב את הסרט שלי...וזה אומר לספר עליו בלי להתבייש:
יש לי צורך להיות אמיתי. מה זאת אמרת אמיתי? ולמה?כי אני מחזיק רגשות שאיני מביע. למה? לא יודע. צורך באותנטיות ...רצון להביע...רצון חזק להביע. את הגרון אני סוגר , אז יש מילים כתובות
יש בי כעס, זעם, החדקה, כיווצים, שתיקה, מסכות...ועוד רגשות מודחקים. ניסיתי הרבה דברים כדי "לחזור לעצמי" ולהרגיש נורמאלי. דיקור, צמחים, פסיכולוג, כדורים, טווינא, עיסוי רפואי, צעקות, פסיכולוגיה קוגניטיבית, רפלקסולוגיה, תרפיה. ועוד מטפלים ועוד מטפלים...איואסקה, גרס...
הייתי במה שאנשים קוראים לו דכאון.
לשכב במיטה.
לא להרגיש.
להרגיש שנאה, זעם, אבל, עצבות.
להרגיש שקיר בטון חוצץ ביני לבין העולם.
עכשיו זה כבר לא ככה
נשים?
מעט +הצעת נישואים אחת שלא התממשה
הציע לי השבוע אדם חכם שמלווה אותי באמצעות כלי שנקרא HUMAN DESIGN, "תפסיק לנסות לשנות את מה שאתה עכשיו...תחגוג את זה. יש לך רגשות חזקים, תביע אותם, אנשים יתחברו לזה". עד עכשיו יצא לי להביע את זה בבכי, או בסגירות. ואיך בכלל מביעים שנאה עצמית? ומה הרגשות שעולים עכשיו? רצון לרצוח, אלימות...כן אני אלים, וכן אני לא מביע את זה. וכן יש בי חלק שהוא רוצח...מודה.
לא רוצה להיות כמו כולם, לא רוצה להיות כמו כולם. מנטרה שזמרתי לעצמי הבחילת שנות ה-20. אפילו לא יודע למה היתה לי סלידה כזו לעולם, לאנשים, להורים, לחברים, לאנשים שפשוט יושבים בבית קפה. סלידה ושנאה
דבר נוסף שאני מת לשתף הוא שאני נרקסיסט. אני רוצה שאנשים יאהבו אותי. ואני מנסה לגרום לכם, לאנשים שמסביבי, לאהוב אותי. אני מנסה להשמע חכם, משחק אותה מבין ומזדהה. עושה את זה באופן אוטומטי...לפעמים בלי להרגיש בכלל. לפעמים משתמש בכם כדי להרגיש אהוב...אני רוצה להרגיש אהוב...זה חסר לי.
חסר לי ליצור, את היצירה שלי, מה היא? וואו עדיין לא יודע.
בנתיים אני תקוע עם כל מיני משפטים ורצונות רוחנים, רוצה להקיף את עצמי ב"אנשים רוחניים", כאלה ש"מחוברים לעצמם". יש לי שטויות בראש.
ועוד דבר, מחר התחלה חדשה. אני, אני עובר לפרס חנה. התחלה חדשה. אני משתמש הרבה באני. אני אני אני אנ י אני אני אני אני אני אני.
השנאה הזאת מעלה בי שאלה. מהי אהבה עצמית? במובן הבריא שלה? איך אני יכול לאהוב את עצמי כשעולים בי רגשות של כעס ושנאה? ואיך אפשר להיות אותנטי כשאני ככה? כועס, זועם, יש גם רגשות אחרים אך בעוצמה נמוכה יותר.
איך אני יוכול לשנוא, לכעוס ולאהוב בו זמנית. אולי זה לדבר על זה בחופשיות בלי להסתיר? ולהסכים להרגיש בלי להדחיק או לרצות לשנות את עצמי כי אני זועם וכועס עכשיו?
אני שונא וזה בסדר, אני זועם וזה בסדר. אני מחפש אישור מאחרים וזה בסדר
הרצון לשנות את עצמי, איזה סיוט, מסובב אותי על האצבע. רק להיות אחר אני רוצה. אנשים אחרים נראים לי שווים יותר, שהם מגשיםמים את חיהם, שהם חזקים, עוצמתיים, בעלי תבונה .
אני רוצה להיות אנשים אחרים, לא רוצה להיות עצמי ולא רוצה להסתיר את זה יותר. רוצה לשנות את עצמי ומהר. אולי שאמאן יעשה את זה, או שעות רבות של מדיטציה, או שהייה עם אנשים רוחניים, או ספרים? מה לא ניסיתי? עכשיו אני הולך על לקבל את השריטה ולאהוב אותה
