תקשיב אני לא מצדיקה את מה שנאמר
ולא חושבת שצריך לאחל מוות גם לגרוע באוייבים, אבל זה תגובה שנתנת להבנה. היא אולי לא הכי "פוליטיקלי-קורקט", אבל היא באה מתוך הלב והנשמה. תקשיב, פוגעים בנו, עושים בנו טרור, מונעים אמיתנו חיים נורמליים, הופכים את תקציב הבטחון לענקי, הורגים לנו את הילדים וגורמים לזה שנערים מבלים את שנותיהם הטובות ביותר בלעמוד ולעשות "סלקציה"- לבדוק ת.ז ולעתים להחליט על גורלם של אנשים שהם לא באמת באחריותם (במקרה ה"טוב") או לעשות פלישות ומרדפים אחרי רוצחים ואולי אפילו להפצע ולההרג (במקרה ה"רע"). וכשגורמים לך רע התגובה המיידית היא להאשים. אני בטוחה גם שחברי כנסת מרגישים לפעמים צורך לצעוק במליאה "מוות לערבים", אבל הם לא עושים את זה, כי זה לא מנומס, ועמוק בפנים כולנו יודעים שזה לא נכון. הרי לפי ההגיון הקר כולנו יודעים שלא ייתכן שכולם מחבלים, ויש המון ערבים נחמדים בעלי מסעדות שנורא אוהבים אותנו וחיים מהעסקים שלנו, ויש ערבים רופאים, וערבים בממשלה. לא כל הערבים רעים, לא כל הערבים רוצחים ולא את כל הערבים צריך לשנוא. אבל לפעמים, הרגש משתלט. מרוב עצבים ותסכול אומרים דברים שהם לא הכי יפים. אתה חייב להודות שלדוגמא ה"טרנספר" שהוצא נשמע פתרון קל ויפה- אין יותר ערבים, אין יותר איום עלינו ואף אחד לא רוצה להקים פה יותר מדינה. פתרנו את הבעיה, קל ויפה. אבל כשחושבים על זה. הערבים הם אנשים, בדיוק כמונו, ואיזו זכות יש לנו לעזאזל להחליט להם איפה הם יכולים לגור, ופי כמה וכמה לעקור אותם ממגורם הנוכחי(ויש שיאמרו שבו הם גרים משחר ההיסטוריה). ולכן אני יכולה להבין את מי שאמר את מה שאמר. תאמין לי, גם לי אחרי שאני שומעת (או רואה במו עיני- ירושלמית והכל, אתה יודע..) שהיה פיגוע אני מאחלת שכרגע היה לי איזה עוזי ויכלתי ללכת לרסס את הערבי הראשון שאני פוגשת בדרכי. כשמספרים לי שחבר נפצע או נהרג בשטחים, אין דבר שאני יותר רוצה מפצצת אטום קטנה על הרצועה. אבל כשאני מפסיקה לכעוס ומבינה שאומנם את המחבל\הרוצח צריך לרדוף עד חורמה, אבל שאר הערבים כנראה לא עשו כלום והם סובלים בדיוק כמוני מזה שיש מחבלים, כי אנחנו, במטרה להגן על עצמנו, משבשים להם את החיים לחלוטין, ולפעמים אפילו הורגים חפים מפשע בטעות. בקיצור, אני חושבת שא. השאלה האם "מוות או טרנספר", נעשתה בצחוק ו-ב.ההערה נתנת להבנה לחלוטין (אבל לא מוצדקת...).
