שונאת את יום העצמאות
כי כולם שמחים וזה רק מזכיר לי כמה אני לא יכולה באמת לשמוח. לא יודעת איך פתאום אני במצב הזה, אני מסתכלת על המציאות שלי ולא מבינה מאיפה היא באה לי. ילדים, בעל חולה, בלי בית. לא שאנחנו ברחוב, אבל חיים אצל אחרים וזה כבר המון זמן ככה. עוזרים לנו, בטח, המון המון. בכ"ז אין לי טיפה שמחה בלב, ולא מצליחה להעריך כי זה פשוט כבר לא מזיז לי. ולמען האמת גם אם היה לי בית וגם אם בעלי היה בריא - עדיין לא הייתי שמחה. אני פשוט עייפה מהתמודדויות עייפה מתכנונים עייפה ממאמצים זוכרת ימים כשהייתי ילדה והייתי רובצת בחופש הגדול ימים שלמים מול הטלויזיה... וזה כל מה שאני רוצה שיהיה שקט סתם לבהות בטלויזיה שעות וימים בלי הגבלה עד שארגיש שבא לי לעשות משהו אבל כמובן אין מצב לשקט כזה בסיטואציה של חיי אפילו לא לחצי שעה ועכשיו שלושתם ישנים ומסביבי אנשים חוגגים עצמאות איפה אני ואיפה לחגוג ואיפה עצמאות. לא בלקסיקון בכלל. אם היתה לי טיפה פרטיות, אז הייתי יכולה לנצל את הזמן עכשיו לבהות קצת בטלויזיה. אבל אין פרטיות, ואם אצא מהחדר שלנו תיכף יתחילו לשאול אותי מי מו מה, וממש אין לי כח שאף אחד ישאל אותי שאלות. נמאס לי לא להשאיר צעצועים ותמיד שיהיה מסודר ונקי ולהרגיש שאני ובעלי והילדים שלי מפריעים. ונמאס לי שאין לנו שום דבר וכל יום לנסות לגרד משהו ללבוש וללכת לעבודה כאילו החיים נורמלים. ונמאס לי לחזור מהעבודה ולפגוש פרצופים ולהתייחס אליהם. ונמאס לי לדאוג לבעלי ולהתעצבן עליו כי הוא מדאיג אותי ואז להרגיש אשמה שאני רק מכבידה עליו. ואם כבר אני חושפת, אז נמאס לי גם להתייחס לילדים. באמת אני רק רוצה שקט.
כי כולם שמחים וזה רק מזכיר לי כמה אני לא יכולה באמת לשמוח. לא יודעת איך פתאום אני במצב הזה, אני מסתכלת על המציאות שלי ולא מבינה מאיפה היא באה לי. ילדים, בעל חולה, בלי בית. לא שאנחנו ברחוב, אבל חיים אצל אחרים וזה כבר המון זמן ככה. עוזרים לנו, בטח, המון המון. בכ"ז אין לי טיפה שמחה בלב, ולא מצליחה להעריך כי זה פשוט כבר לא מזיז לי. ולמען האמת גם אם היה לי בית וגם אם בעלי היה בריא - עדיין לא הייתי שמחה. אני פשוט עייפה מהתמודדויות עייפה מתכנונים עייפה ממאמצים זוכרת ימים כשהייתי ילדה והייתי רובצת בחופש הגדול ימים שלמים מול הטלויזיה... וזה כל מה שאני רוצה שיהיה שקט סתם לבהות בטלויזיה שעות וימים בלי הגבלה עד שארגיש שבא לי לעשות משהו אבל כמובן אין מצב לשקט כזה בסיטואציה של חיי אפילו לא לחצי שעה ועכשיו שלושתם ישנים ומסביבי אנשים חוגגים עצמאות איפה אני ואיפה לחגוג ואיפה עצמאות. לא בלקסיקון בכלל. אם היתה לי טיפה פרטיות, אז הייתי יכולה לנצל את הזמן עכשיו לבהות קצת בטלויזיה. אבל אין פרטיות, ואם אצא מהחדר שלנו תיכף יתחילו לשאול אותי מי מו מה, וממש אין לי כח שאף אחד ישאל אותי שאלות. נמאס לי לא להשאיר צעצועים ותמיד שיהיה מסודר ונקי ולהרגיש שאני ובעלי והילדים שלי מפריעים. ונמאס לי שאין לנו שום דבר וכל יום לנסות לגרד משהו ללבוש וללכת לעבודה כאילו החיים נורמלים. ונמאס לי לחזור מהעבודה ולפגוש פרצופים ולהתייחס אליהם. ונמאס לי לדאוג לבעלי ולהתעצבן עליו כי הוא מדאיג אותי ואז להרגיש אשמה שאני רק מכבידה עליו. ואם כבר אני חושפת, אז נמאס לי גם להתייחס לילדים. באמת אני רק רוצה שקט.
