שוב כותבת

שוב כותבת

קשה לי נורא
מגלה כל פעם שטיפה טוב הוא אשליה
שמחייבת להתכונן לזמן שאחרי
לא התכוננתי מספיק,
כי זה היה כל כך טיפה טוב
לא חשבתי על זה שגם זה לא קבוע, גם זה זמני
והבסיס נשאר אותו דבר, גרוע.

ואין לי איך להתמודד עם זה, אין.
אין לי כוח לחיות.
רק לקלקל יותר, בזה אני ממש מומחית.
לא מאמינה שמישהו יוכל לתקן את מה שאני דופקת.

(וכבר ממש לא נעים לי לכתוב כאן,
ולא מסוגת לענות על שאלונים,
מרגישה משעממת וחזרתית.
תלמדו לפעם הבאה.. לא חייבים לקרוא)
 

תמרה45

New member
הי

את ממש לא משעממת!!!
לכולנו יש זמנים עם צרכים גבוהים יותר או פחות להכלה זו או אחרת ומה שעוזר לנו זה האפשרות לפרוק עד אין סוף, כמה שנרצה!!! פה מבחינת כולנו ומבחינת הפורום ומנהלותיו אני יודעת שיש את האפשרות האינסופית הזאת, ללא ביקורת וללא שפיטה!! אז- חופשי.. {זה סתם כהקדמה כזו, את יודעת..}
מעבר לזה, עצוב לי לשמוע שכך את מרגישה.. מעניין למה?
למה נראה לך שטיפה טוב הוא אשליה?
ומה זה בכלל טוב עבורך?
אולי תגידי לנו מה זה הבסיס הגרוע הזה שאת מדברת עליו? מה יש בו? מה הוא?
אני מעוניינת לפרק ולשמוע יותר את הגורמים שמאחורי המילים... אשמח ואחכה לשיתופך...

תמרה..
 
תודה, שקראת והגבת

העלית לי כמה דמעות לעיניים.

אולי אסביר קצת,
התחלתי לעבוד והיה נורא קשה,
עם נסיגה בכל תחום אחר: תפקוד בבית, קשר עם חברות, דאגה לעצמי (ואוכל)
ביום האחרון לעבודה הרגשתי הקלה, ועשיתי כמה דברים פשוטים בבית שלא קרו בחודש וחצי של העבודה.
וים אחרי זה פתאום הרגשתי שחוזרת לי ההרגשה הרעה, של למה להתאמץ בכלל, והחיים שלי לא שווים את זה. ואיזה מטומטם זה להשקיע שעות בשביל שהחיים שלי יראו יותר טוב.
ונגעלתי מעצמי כל כך, ושוב לא הייתי מסוגלת לחזור לדירה לראות איך אני חיה וכמה זה עלוב ומטופש. ומסתובבת שעות בכל מיני מקומות בטוחים יותר ופחות כדי לא לראות את החיים. ולא להצטרך להגיב על מה שאני רואה כי זו תגובה פחות חכמה ויותר מזיקה.

אז הדיאטנית דיברה על אשפוז, ואצטרך לשאול את הפסיכיאטר השבוע על שינוי בתרופות שוב אפילו שזה נורא מפחיד אותי. ולשאול את הפסיכולוגית שלא אומרת הרבה את דעתה אבל אמרה משהו על שינוי במקום העבודה.

והכל נראה לי כמו מאמץ גדול מדי, בשביל דבר כל כך עלוב כמו החיים שלי.
עצם העובדה הזו שאני משקיעה זמן או כוח בשבילי גורמת לי כעס עצום ורצון לפגוע בעצמי. לא יכולה לשאת את זה. זה יותר מדי.
 

תמרה45

New member
אז תרשי לי לחלוק על התחושה

הלא הנכונה הזו של למה לך להשקיע עבור החיים שלך, שייראו יותר טוב..
אני לא כ"כ יודעת מה הייתה נקודת ההתחלה שלך, אבל תמיד בניה זה משהו תהליכי שכל הזמן דורש את חיזוק היסודות..
היסודות הם בעצם התשתית שעוזרים לנו להיזכר למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, מזכירים לנו את הרצונות שלנו, את הצרכים שלנו וכו'... הכל גם לפי המטרות השונות שהצבנו / הציבו לנו..
מהתהליך שלי אני יכולה לספר לך שהשלב הראשוני של הבניה היה הכי פיזי, ברמה של הלא לפגוע.. לא היה בכלל מקום ו/או זמן מבחינת העשיה לכל התחושות של הלמה לי... בתקופות ו/או בימים שאנחנו חלשות אין לנו הרבה כוח ו/או מוטיבציה להתעסק ולהתעמת בשאלות מהותיות כאלו.. בשאלות החיים.. ופשוט דוחפים וממשיכים..
התחושה הזאת של הלמה לך... יש המון המון מה לומר לה ומה לענות לה!!!
מעבר לזה שלא תמיד צריך בכלל להתנגח איתה ו/או להאמין לה ולתת תוקף...
את רוצה לחיות, את רוצה לחוות, את רוצה ליהנות.. את רוצה לפגוש, להכיר, לגדול, להתפתח!!
את יכולה להסביר למה את לא רוצה להשקיע עבור עצמך, זמן או כוח?
למה אין לך כח עבור זה? תוכלי להסביר?
בינתיים שולחת לך הרבה מילים טובות וחיזוקים, לומר לך ולספר לך עד כמה את ראויה!!!
חוץ מזה, שאני חושבת דווקא בגלל שאת מתארת שעברה עלייך תקופה ארוכה של עבודה קשה עם עצמך, גם בעבודה ממש וגם כנראה מבחינת כוחות הנפש שלך, יכול להיות שאת פשוט צריכה טיפה מנוחה... להרגיע את סף המתח.. לא? מה את אומרת?
...
לא יודעת אם תתחברי, כן או לא... אבל אם כן, מקדישה לך מכל הלב..
http://www.youtube.com/watch?v=JSKYGBt6Xxk

ואם את לא מתחברת, מוזמנת לשמוע כל שיר אחר ולדמיין כאילו אני הקדשתי לך אותו.. ((-:
 
תודה על השיר

גם אם מבינה שזה לא נכון,
זו התחושה שמגיעה אלי מייד עם הצורך הכי קטן להשקיע בעצמי.

לא בטוחה שרוצה לחיות,
רק היות שלא הולכת למות מבחירה כרגע,
אז מבינה שעדיף לשמור שלא להרע את המצב.
לא כל כך עובד, אבל עם המטרה הזו מצליחה לחיות.
וכנראה שעצם קיומה של המטרה הזו קשה לי מדי.
זה בניגוד מוחלט למה שרוצה.
לשבור הכל.
 

תמרה45

New member
...

איזו מטרה? לשמור שלא להרע את המצב?
האם מתוך העשיה שאת עושה את לא מצליחה לראות נקודות אור? האם ההתגברויות שלך, ההתקדמויות שלך לא מצליחות לתת לך איזה שהיא השראה ו/או רצון להמשיך להתקיים, לחיות?
האם מתוך עצמך את לא מצליחה למצוא למה?
אני יכולה להבין איך הקושי להתקיים עושה חשק לא לחיות, אבל לפעמים שאתה כובש בתוכך דברים, שאתה מקיים את עצמך בכבוד.. זה כבר יכול להיות המון.. בלי שום עבר הווה או עתיד.. עצם הדבר כמו שהוא.. את יכולה אולי להבין? להזדהות עם מה שאני אומרת? קצת?
 
אולי

אבל אני לא מצליחה.
לא לקיים את עצמי בכבוד,
בקושי לקיים את עצמי. המון נצרכת לקבל עזרה וזה עצמו עושה לי קושי עצום.
לא רואה נקודות אור.
ובמצב הנוכחי שלי אין לי גרם של סבלנות לנסות לראות את זה. לא יכולה לסבול את עצמי, ורק בורחת. ומה שמצליחה לקבל כדי להעזר מקבלת. ומרגישה מגעיל עם הכל ונשארת.
 
את לא משעממת בכלל

אותי את תמיד מעודדת וגם משעשעת לפעמים ואני קוראת אותך תמיד. לצערי לא יכולה להתכתב יותר עכשיו כי נפצעתי ביד וקשה להקליד ביד אחת אבל תמיד חושבת עלייך ורוצה שיהיה לך טוב.
 

מייפלס

New member
פעם גם אני חשבתי כמוך

אבל זה לא נכון !
טוב קיים , את רק צריכה לפתוח את העיניים אליו ! הוא לא אשליה !
אני מתארת לעצמי שאת מאוד מאוכזבת , אבל זה טוב שאת רואה שיש טוב , גם אם כרגע את רואה רק מעט טוב - היאחזי בטוב הזה ! כך יהיה לך קל יותר להתמודד הלאה ... וזה חשוב להתמודד ולהחזיק מעמד הלאה !
 
כועסת על עצמי מאד (ט)

יצאתי לחופש מהעבודה ההיא, והיום הראשון בחופש היה כמעט רגוע, שחשבתי כבר שזה חצי פתרון. לפחות יודעת באמת מה הקושי, ואנסה להחליף את העבודה או ללמוד להתמודד איתה. בסך הכל זה באמת כ"כ מעט שעות.
אבל עבר יום וחצי, כבר התחלתי להחזיר ארוחות שהורדתי, ושוב חזרה לי ההרגשה הקשה. לא מהעבודה.
לא יודעת אם מישהו יוכל להבין את זה, אבל כל דבר קטן שעשיתי בשביל עצמי גרם לי להרגיש מטופשת כל כך, שכל מה שמנסה הוא חסר טעם. שהכל מגוחך כל כך ואין סיבה לנסות.
אז כבר חזרתי להתקפי הזעם על עצמי, הגועל, ולא יכולה לחשוב על התפריט.

ויש פגישות עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר השבוע, לשמוע מה אומרים.
 

קולדון

New member
אני מבינה אותך.

וגם הרגשתי ככה בתקופה אחרת של החיים.

הרעיון הוא לעשות למען עצמך אפילו אם כרגע קשה לך להזדהות עם זה.

בהתחלה זה הרגיש לי לא קשור למציאות. הייתי רגילה לצמצמם, לוותר, לפגוע, לשנוא את עצמי. ואת לעשות פעולות אפילו הכי קטנות שסותרות את זה, הרגיש לי מאוד מוזר ומאיים אפילו.

תמשיכי ככה. תאבקי בתחושות הקשות שעולות. זה בסדר להרגיש אותן, אבל לא לפעול לפי הן. לתת להתקף הזעם לעבור, ואז לחזור לאכול כמו שצריך ולא לוותר!
את תראי שזה ישתלם. את עושה דרך מדהימה. אל תוותרי!
 
תודה

זה חדש לי,
ההתקפי זעם האלו. גומר אותי להאבק מולי. אם אוכלת זה אחרי פגיעה או פוגעת אחר כך מרוב תסכול. לא עומדת במלחמה הזו.
 
אני אוהבת אותך

יש בך נתינה עצומה ורכות ועדינות. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך בלילות האלה. את חשובה.
 
--

- למה הדיאטנית מדברת על אשפוז?
- כי היא חושבת שתקופה שמה יכולה להחזיר אותי למסלול.
- השאלה אם את רוצה לחזור למסלול.
- השאלה אם יש לי מסלול, לחזור אליו.

אין לי. הכל תלוש.
 

תמרה45

New member
אופפ וואי

נשמע קשה..
נסי אולי לחזור לזכרונות אחרים..
אולי לחזור למקומות שבהם את מכירה את עצמך חזקה יותר בלי הפגיעה
אל מקומות שהשקט בהם היה אמיתי
אל איזה שהוא מחוז בתוכך שאולי יכול לתת לך תשובות
אני לא חושבת שיהיה פתרון אחר מלבד לעשות כמו מה שקולדון אמרה,
לעשות בלי להזדהות,
השאלה היא האם את יודעת מה צריך לעשות?
אם יודעים בוודאות מה צריך לעשות, תוכלי לעשות את זה בלי להזדהות..
שם אולי הכל יהפוך להיות לך רגע לא תלוש...
עוד דגש-
תלוש ממה?
תלוש ממה לעשות או תלוש ברגש שלך?
 
לא מכירה

זהו, שזה ככה מאז שאני קצת יותר מודעת, קצת יותר מחוברת.
לא זכורה לי תקופה יותר טובה, שהיתה גם רגועה.

ותלוש - מתכוונת לחיבור לחיים, לעולם. לא מרגישה שמשהו באיך שאני חיה שווה את זה. כל ניסיון לחיות מרגיש לי כל כך נלעג ומיותר. אין לי כיוון.

(הפסיכולוגית תשתדל לדבר עם הפסיכיאטר לפני שאגיע אליו. מחר התור. הלוואי שיהיה משהו. מותשת.)
 

תמרה45

New member
ויש לך רצון לחיות?

יש לך רצון לחבור לחיים?
את לא חייבת לענות אם את לא רוצה כי אני מבינה שזו שאלה מורכבת
אבל אני שואלת כי, את מכירה את המשפט הזה הילחם או ברח?
זה סוג של מצב כזה נראלי לא? המקום שאת נמצאת בו.. כאילו להילחם על להרגיש חיבור, או לברוח כביכול...
אני שומעת ממך רצון אבל.. ז"א, הנה את הולכת וקובעת פסיכיאטר, פסיכולוג.. וכו' וכו'... צעדים משמעותיים!!!!!
הלוואי שהייתה לי תרופה למותשות הזאת :)
אני יכולה לומר לך שאחרי מאבקים שלי במחלה הזו, במחשבות שמגיעות איתה, באשמה,
אני סוללת עכשיו סופסוף דרך עם המטפלת שלי לעבר מקום של הנאה.. אם עד עכשיו {כולל עכשיו} אני כל הזמן בקצה, כל הזמן בהישרדות.. עכשיו אנחנו מתחילות לשקול ולהכניס למשוואה את המילה הנאה!!!
אני זוכרת שקולדון כתבה על זה פעם לטורנט פה.. שטורנט רשמה לה שהיא אוכלת כי צריך וזה ממש קשה לה, ואז קולדון כתבה לה משהו על שאוכל חייב להיות גם הנאה וזה ממש נורא ועונש לחיות כאילו רק חייבים לאכול.... אז יותר הזדהיתי עם טורנט.. היום אני מנסה להסכים למה שקולדון אמרה פעם על האוכל.. אני מנסה להרחיב קצת את הלב שלי לזה.. אבל מה שאני רוצה להגיד לך שנראלי שהמותשות הזאת היא חלק מהמחלה, היא חלק מהמחשבות, היא חלק מהקצה.... ועוד רציתי להגיד לך שבהמשך לתהליך שלי להפסיק להיות כל הזמן מותשת, אני שוקלת ללכת ללמוד שנה הבאה ספרות!!! שזה הכי רוחב בשבילי והכי פתח למשהו חדש שהנקודת מוצא שלי לראשונה היא לא המחלה הזאת! אלא נקודת מוצא של עניין וסקרנות וגילוי וחיפוש ודברים אחרים שהם לא רק קשים וכואבים כל היום.. אלא יותר יצרניים, יותר מהנים, כך אני מקווה!!!! אני מאחלת את זה לכולנו ולכל בני האדם בכלל... לדעת לצקת הנאה לחיים ולא רק קושי והישרדות...
 
תודה על ההשקעה בכתיבה

כנראה שלא ממש.
אבל היות שחיה, מבינה שעדיף לי לא להגדיל את הסבל.
לא שממש מצליחה לעשות את זה.
הכל מפיל אותי, לא הולך...
 

תמרה45

New member
בסדר,

אבל מה שאת עושה זה גם טוב.. ואל תשכחי שבסוף המטרה של מה שאת עושה זה להפחית את הסבל ולהפוך אותו למזערי יותר וקטן יותר...
נכון שאת עושה את הדברים האלו כי אין לך ברירה, כמו שאת אומרת, אבל עצם זה שאת עושה אותם והתכלית האמיתית של למה את עושה אותם,
היא כן בסוף לעזור לך להפחית את הסבל ו/או לפחות להבין איך הוא פועל, איך הוא משפיע, איך להתמודד איתו.... מבינה את הכוונה שלי? מקווה..
מה שאני רוצה להגיד נראה לי, זה שאל תתני לסבל לתעתע בך עד הסוף, ז"א, נכון שיש סבל, ונכון שהוא דורש טיפול והתייחסות אבל שלא יצליח לכבות את התקווה,
גם אם הממשות שלה לא נוכחת בעולם שלך {של התקווה} הפעולות שאת עושה הם בעצם תולדה ותוצר של תקווה שקיימת בתוכך, שהיא חלק ממך לא פחות..
והכל תלוי בעיני המתבונן ואיך הוא נותן לעצמו לחוות את הדברים.. {ז"א, לאט לאט אבל עדיין.. מקווה שזה משפט במקום}..
 
למעלה